בשנים האחרונות, פרידה קאלו נישאה למעמד של אייקון אופנה וסמל פופ. הציירת העונדת כתר פרחים, מככבת בז'אנר שניתן לכנותו "פרידאמאניה" – בהשראת הסגנון הייחודי שלה: עם סלבס כמו ביונסה (עם השמלה שלה "ליל כל הקדושים") ועד לבובות, טישירטס, גרביים, תיקים ואקססוריז.
אבל ההשפעה הכי חשובה שלה, היא בהיותה גם מקור השראה עצום לאמנים שחורים, שעבורם תמצית המהות של האמנות שלה, נוגעת לעומק נפשם.

 

 

הבעת פניה של קאלו, בעלת צביון אפריקאי, מפואר וצבעוני ובו בזמן היא מציגה את האכזריות של החיים – האלימות של המציאות שלה. אם לצטט את האמנית עצמה, "הם חשבו שאני סוריאליסטית, אבל אני לא. מעולם לא ציירתי חלומות. ציירתי את המציאות שלי". זה בדיוק העיקרון, שנתן השראה לאותם אמנים שחורים.
קורין גבל, ילידת קונגו החייה ויוצרת בצרפת, מסבירה: "היא מגלמת מסירות ותקווה להתגבר על קשיים. דיוקנאותיה העצמיים סיפרו את סיפורה: החיפוש אחר זהותה וקבלתה העצמית. אלה נושאים אוניברסליים. לא משנה מאיפה אתה בא או מי אתה, כולם יכולים להתייחס לפרידה קאלו".

 

omar victor

 

האמנית המקסיקנית היא המוזה של היוצרים האפרו-אמריקאיים בהווייתה, כפמיניסטית, הקובעת את חירותה הפוליטית והמינית. האופן שבו היא סידרה את שערה השחור, היה דרך להשתחרר מקודים אסתטיים. אפילו כתר הפרחים האגדי ושמלות הפרחים שלה, היו יותר משיקולים אסתטיים זניחים בלבד, אלא הצהרה, לכבוד המסורת והמורשת שלה.
כל הקודים הסמליים הללו, ממוחזרים ועוצבים מחדש כדי להתאים להקשר של התרבות האפריקאית: החלפת שמלות פרחוניות בבדים ארוגים אפריקאים; תרגום כתר הפרחים לכיסויי ראש השכיחים בסנגל.

 

Ode to Frida » Courtesy Jabu Nadia Newman

 

אישיותה הנועזת של פרידה קאלו, הנון-קונפורמיזם שלה, ששיגשגו למרות המחלות הכרוניות שהכריעו אותה לבסוף, מהדהדים עמוקות בנפש הנוער האפרופוליטי. קאלו משקפת חירות נשגבת, שבה אקטיביזם פוגש אסתטיקה. זוהי תודעה רבת עוצמה, תצוגה של התרסה, הגדרה של נשיות שאינה מוגבלת על ידי תכתיבים חברתיים.
"הרעיון ליצור מחווה לפרידה קאלו, בא באופן טבעי, כפי שתמיד הסתכלתי על עבודתה של קאלו כמקור השראה. תמיד הייתי סקרןית לאופן שבו היא מתארת ​​נשיות, אמהות, מחלת נפש, אהבה ולידה, בצורה כל כך יפה וכנה. עשיתי את סדרת הדיוקן העצמי שלי בהשראתה, כי רציתי להתאמן גם באהבה עצמית וליצור דימוי שבו יכולתי לראות את עצמי ולהרגיש יפה ואהובה", מסבירה ג'בו נאדיה ניומן, צלמת דרום אפריקאית בת 22. "עבודתה של קאלו מעוררת השראה לנשים שחורות רבות, בגלל הנושא שלה והסוגיות שהעלתה. עבודתה היתה מאוד רפלקטיבית כלפי עצמה ואני חושבת שאמנים שחורים רבים מסתכלים יותר פנימה. קאלו גם תיארה יופי, שהיה רחוק מזה שאמנים מערביים עד אז הציגו והשתמשו באמנות שלהם, כדי להדגיש את התרבות, המורשת והזהות שלה.

 

« Black Kahlo » Courtesy Demoizelle Coco

 

« Black Kahlo » Courtesy Demoizelle Coco

 

« Black Kahlo » Courtesy Demoizelle Coco

 

Demoizelle Coco

 

« Catalyst » Courtesy Bumi Thomas

 

« Catalyst » Courtesy Bumi Thomas

 

« Catalyst » Courtesy Bumi Thomas

 

עם פרידה, אנחנו חולקים את תחושת הבידוד, שמקורה בהרגשה שאת בלתי נראית, אותו כאב ייחודי. אנו מוצאים עצמנו על סף עידן חדש, עולם שבו הדימויים שאנו מציירים וההצהרות שלנו, יקבעו את הטון לעידן חדש. אנחנו ילדי המהפכה, אשר עם הרוח היצירתית שלנו, משבשים את הדיסוננס התרבותי שמצאנו עצמנו בו בכדי להתאים עצמנו לסביבה אחרת – חוויית ההגירה שלנו, ההתכנסות מחדש, העקירה וההמרה; אנחנו מבקשים לצאת מהטיול האנתרופולוגי בין תרבויות, עם ייצוג עכשוויי מדויק של העצמי האמיתי שלנו".
כך, נשים שחורות נלחמות באופן מאסיבי כדי להשיג יותר נראות בסצנה האמנותית וליצור תפיסת יופי מגוונת יותר. פרידה קאלו היא בהחלט סמל חוצה גבולות ותרבויות, שכל קהילה יכולה להזדהות איתו.

 

« Free Da Gum » Courtesy Tony Gum

 

 

Crédits photos

« Ode to Frida » Jabu Nadia Newman
« Black Kahlo » Demoizelle Coco
« Catalyst » Bumi Thomas
« Free Da Gum » Tony Gum