עד כמה אמצעי התקשורת צריכים לחשוף בפנינו אסונות:
בין התמונות שהמחישו בצורה האכזרית ביותר, את אסון התאומים, היו צילומי אנשים שקפצו ממרומי המגדלים, מעדיפים להתרסק על מדרכות העיר מאשר להישרף למוות.
צילומי אסונות נמצאים בקונפליקט, בין זכותנו (ובואו נודה גם סקרנותנו החולנית) לצפות באסון כאייטם חדשותי לגיטימי וכאן בא תפקידם של אמצעי התקשורת, לחשוף בפנינו את זוועות האסון במלוא עוצמתן – לבין החיסיון המוסרי שבחשיפתם של בני אדם אומללים וחשיפה של זוועות בכלל, בפני הצופים.
כך, צלמי עיתונות או צלמים דוקומנטריים, עומדים לא אחת במרכזו של דיון ביקורתי באשר לתפקידם.
כאלה הם למשל אלה שצילמו תמונה של אנשים במצוקה או בעיצומו של אסון והיו במרכזה של דילמה, האם הם אכן היו צריכים לעמוד ולצלם את האדם בעת המצוקה, לעתים אף נאבק על חייו, או להושיט לו יד לעזרה – להציל חיים או להנציח בצילום אייקוני סיטואציה היסטורית?
באחד ממקרי המבחן המקצועיים, עמד הצלם Stanley Forman, אשר עבד בעיתון "Boston Herald American".
ב- 22 ביולי 1975, הוא ניקרא לצלם שריפה ברחוב מרלבורו. מיד כשהגיע, הבחין באישה ובילדה בקומה החמישית, המנסות להימלט מהאש והנציח את הרגע הנורא: Diana Bryant, בת 19 ובתה המאומצת Tiare Jones, בת 2, ריחפו באוויר – האם נהרגה בנפילה, אבל גופה ריפד את הנחיתה עבור בתה והיא שרדה.
התצלום זיכה את פורמן בפרס פוליצר, אך עורר מחאה נגד פרסומו והוא מהווה מקרה מבחן בדיון, מתי אפשר לשתף תמונות מטרידות.
בשונה מהצילומים באסון התאומים, שם האומללים שהתאבדו בקפיצה מהמגדלים, לא היו מזוהים, בצילום זה לאסון היו פנים אנושיות ושמות. הצילום הזה צולם בשנת 1975, האם אמצעי התקשורת היו מפרסמים כיום צילום תקריב של אדם מזוהה שקפץ אל מותו ממגדלי התאומים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קוף גורילת ההרים הכסוף Senkwekwe, שוקל לפחות 500 קילו. נדרשו יותר מתריסר גברים להניף אותו באוויר בעזרת אלונקה מאולתרת. הצלם Brent Stirton היה במקום, בפארק הלאומי וירונגה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. גורילות נורו שם למוות במהלך סכסוך אלים. שלושה חודשים לאחר פרסום תצלומו של סטרטון בניוזוויק, תשע מדינות אפריקה – כולל קונגו – חתמו על אמנה המחייבת להגן על גורילות ההרים בווירונגה, הנמצאות בסכנת הכחדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בארגון IRA שנלחם נגד הכוחות הבריטים בצפון אירלנד, בשנות ה-70, היו גם נשים לוחמות. הנשים לרוב הסתירו פניהן במסכה, אך החצאיות שלהן חשפו את נשיותן. הן נהגו להסתיר עליהן נשק, מכיוון שהחיילים הבריטים נרתעו מלערוך חיפוש על גופן של נשים, מחשש למחאה.

 

 

 

 

 

 

 

הצלם אמן הקנדי-איטלקי Tony Luciani טיפל באמו גם כשהגיעה לגיל 91 והתקשתה לתפקד. הוא יצר איתה יצירת אמנות, בתהליך עבודה משותף, כדי לתת לה להרגיש פרודוקטיבית והנציח במצלמתו היבטים שונים בחייה, רוויי הומור ושמחת חיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זקנה בת 106, יושבת מול ביתה ושומרת עליו עם רובה, בכפר Degh, ליד העיר Goris שבדרום ארמניה בשנת 1990. זאת בעת שהתחוללו שם קרבות חמושים התרחשו מול אזרבייג'ן. צילום: Armineh Johannes/United Nations

 

 

 

כלי רכב והולכי רגל עומדים בתוהו ובוהו בשטוקהולם, שבדיה, ב-3 בספטמבר 1967, היום בו המדינה עברה מנסיעה בצד שמאל של הכביש ימינה. Jan Collsiöö / Wikimedia Commons

 

 

במשך שנים עבדה הפילה Big Mary במופעי הקרקס Sparks World Famous Shows, בו שיעשעה אנשים מחוף לחוף. עד שבשנת 1916, העיירה Erwin שבטנסי, עצרה את מרי על שהרגה מאמן שהיכה אותה בוו. בהמשך, הם הוציאו אותה להורג ותלו אותה באמצעות מנוף מול קהל צופים מתושבי העיירה.

 

 

הדיוקן האמיתי של וינסנט ואן גוך: בשנת 1873 המצלמה הייתה המצאה שעשו בה שימוש מספיק, עד שאפילו סוחר אמנות בן 19 מופנם, כמו וינסנט ואן גוך, הצטלם. זהו צילום שאומת כמקורי והוא מציג את המראה האמיתי של אדם שאנו נוטים רק לדמיין באמצעות הדיוקן העצמי המפורסם שלו.
אחד מהאמנים המשפיעים בעולם, היה דמות טרגית למדי שסבלה מחרדות ודיכאון לאורך כל חייו. מצבים רגשיים רבים ומחלפים של ואן גוך מתועדים בצורה הטובה ביותר בכשלושים ותשע דיוקנאות עצמיים שצייר במהלך עשר שנים פוריות (1886-1889). ההחלטה לצייר את עצמו הייתה קשורה לעובדה שהאמן היה תפרן ולא מסוגל לשלם לדוגמניות; עם זאת, נראה כי ואן גוך השתמש בפורטרטים עצמיים ככלי לניסוח עצמו כאדם וכאמן. רמזים לדחף שלו לז'אנר הזה נמצאים במכתבים שכתב לאחותו וילהלמינה ואן גוך, למשל במכתב מ-1887: "מכל העבודות שלי, אני חושב שהתמונה של איכרים שאוכלים תפוחי אדמה, היא הטובה ביותר. אבל מאז לא היה לי שום סיכוי להשיג דוגמנים ואם אמצא שוב דוגמנים לדמויות שלי בהמשך, אני מקווה שאוכל אז להראות שאני יודע לעשות גם משהו שאינו נופים ירוקים או פרחים קטנים".

 

 

 

 

ילד מקבל את דגל אביו בהלוויה צבאית ומנסה להישאר חזק כשהוא עוצר דמעות: מאז שהמלחמה החלה בשנת 2003, יותר מ -5,000 חיילים אמריקאים קיפחו את חייהם בעירק.

 

 

 

הסיפור מאחורי הריקוד האיקוני של הנסיכה דיאנה וג'ון טרבולטה, 1985
הנסיכה דיאנה ביקרה בארצות הברית בנובמבר 1985, עם בעלה הנסיך צ'רלס. הזוג המלכותי שהה בבית הלבן, שם השתתפו בארוחת ערב חגיגית ב- 9 בנובמבר. הנסיכה בת ה -24 הצטלמה כשהיא רוקדת עם השחקן ג'ון טרבולטה ברקע צלילי המוסיקה מסרטו "Saturday Night Fever" משנת 1977. הצילומים הופצו ברחבי העולם והשמלה קיבלה את השם "שמלת טרבולטה".
אבל, דיאנה קיוותה שמישהו אחר יבקש ממנה לרקוד באותו לילה. לדברי פול ברל, המשרת לשעבר של דיאנה, הנסיכה הגיעה לגאלה בציפייה לרקוד עם רקדן הבלט הרוסי המפורסם מיכאיל בארישניקוב. טרבולטה לעומת זאת, דיבר על הרגע שנים לאחר מכן וכינה אותו "אחד משיאי חיי". השמלה נמכרה בשנת 2019 תמורת 325 דולר, שנתרמו לארגון צדקה.

 

 

מנהל גן החיות בבלגרד מנסה לשכנע את סמי השימפנזה לחזור לביתו לאחר שנמלט, 1988.
סמי, השימפנזה של גן החיות בבלגרד, הצליח להימלט פעמיים בפברואר 1988. הוא הסתובב במרכז בלגרד לפני שנלכד לאחר "משא ומתן" ממושך עם מנהל גן החיות, ווק בויוביץ'. סמי נולד בגן החיות והוחזק בתוך כלוב צפוף עשוי מרשת, שלו ממש מסוגל להכיל שימפנזה בוגר. סמי גילה תסמיני דיכאון והתנהגות תוקפנית ובהצשך נמלט לרחוב. מנהל גן החיות בבלגרד, נקרא למשא ומתן מכיוון שהוא היה האדם היחיד שסמי סמך עליו. לדברי עדים, ווק ניסה לשכנע את סמי להתלוות אליו, הצליח לקחת את סמי בידו והסיע אותו בחזרה לגן החיות במכוניתו האישית.
יומיים אחר כך הצליח סמי להימלט פעם נוספת. הידיעה על בריחתו התפשטה במהירות ולמעלה מארבעת אלפים איש הופיעו כדי להעניק לו את תמיכתם. דיווחי עיתונים מספרים על אנשים המחזיקים כרזות עם סיסמאות כמו "סמי, אנחנו איתך!" ו"אל תוותר על עצמך! ". הסצינה שודרה בטלוויזיה גם בתחנות טלוויזיה מקומיות.
בויוביץ' טיפס על גג המוסך עליו ישב סמי וניסה לשכנע אותו לחזור איתו לגן החיות, הפעם ללא הצלחה. בסופו של דבר, נורה בסמי חץ עם סם הרדמה והוא נלכד מחדש. הוא הפך לאחד מגיבורי בלגרד הראשונים.
סמי נפטר במפתיע ב-11 בספטמבר 1992, אך הוא רחוק מלהשכח. לזכרו עומד פסל ברונזה במקום קבורתו מול גן החיות לשימפנזים החדש והמשופר. הסולידריות לסמי הם הדהודים של האנשים שנלכדו במערכת הקומוניסטית ביוגוסלביה דאז, שהייתה בצילה של ברית המועצות. הבריחה של סמי עוררה תחושה עממית בקרב בני אדם שהזדהו איתו, החיה שלא עמדה במקום שקבעה לה המערכת החברתית. יחד עם סמי יכלו אנשי בלגרד לדמיין שעולם אחר אפשרי. בני אדם ושימפנזה בישרו לרגע את האקולוגיה הגיאופוליטית. צילום: Ron Broglio