אין משהו שממחיש לי יותר את הרכבת הזו שדוהרת לקראת התחנה האחרונה, מאשר כשיוצרי הרוק של תקופתי מתים. זה לא שהם לא מתו בעבר, מסמים (הנדריקס, מוריסון או ג'ניס), מתאונות אוויר (אוטיס רדינג, דואן אולמן, באדי הולי), שומן (אלביס) או אפילו כשאיזה משוגע החליט שהגיעה שעתם (לנון). אבל – כולם מתו צעירים, שזו כמובן עובדה עצובה כשלעצמה ואני מתכוון לאלה שמתים מזקנה.

 

רוק'נ'רול הוא הפסקול של הדור שלי והיוצרים שלו הם עבורנו צעירים לנצח. הם היוו עבורנו השראה בכך שאנחנו הצעירים יכולים למרוד "במבוגרים", בממסד ולייצר סדר יום חדש. הם היו תמיד מלאי חיות ומילאו אותנו באנרגיה.
חלק מהם ידע להזדקן יפה, כמו הרולינג סטונס, חלק נבל וחלק מת.
דון מקלין הספיד את המוות של שלושה מאבות מוסיקת הרוק בתאונת המטוס במילים: (“the day the music died” (American Pie".
עבורי המוסיקה מתה – לא כשאלביס ולנון מתו צעירים, אלא כשלאונרד כהן נפטר משיבה טובה.
המשורר שניחם אותנו כשהיינו צעירים:
you said, "well, never mind
we are ugly but we have the music"
נתן לי להרגיש בלכתו, שכשלא תהיה לנו המוסיקה, אנחנו נהיה מכוערים יותר והעולם יהיה פחות מבטיח.
אפשר היה להספיד גם אותו באותן מילים בהן הוא השתמש בכדי להספיד את ג'ניס ג'ופלין, באותו שיר שציטטתי ממנו:
And then you got away, didn't you baby?
You just turned your back on the crowd

 

 

כל זה בא לי עכשיו כשקראתי שפיטר גרין נפטר, ביום שבת האחרון 25 ביולי, בן 73. אחד היוצרים הכי ענקיים והכי צנועים של עולם הרוק.
עושה עצוב שאגדה כזו מתה, בלי שרובכם מכיר אותה ובלי שהסייסמוגרף התקשורתי מחסיר את אותה פעימה שזכה לה, נגיד, Kurt Cobain.
בתחילת שנות ה-60, אחד מחלוצי הבלוז הבריטי, john mayall, יצר הרכבים משתנים של נגנים איתם הופיע והקליט אלבומים. הייתה לו אוזן חדה והוא ידע להבחין בכשרונות צעירים, שהתחילו אצלו אנונימיים והפכו לענקים. אחד מהם היה הגיטריסט אריק קלפטון.
כשקלפטון פרש והקים את השלישייה המיתולוגית the cream, החליף אותו גיטריסט אנונימי וביישן בשם פיטר גרין. קלפטון השאיר אחריו נעליים גדולות, אבל הם היו כפכפים בשביל הגיטריסט צובט הלב הזה, שלטעמי, הרבה יותר אותנטי ומרגש בנגינה שלו מזו של קלפטון (שבחר להתמסחר וזכה להיות כוכב).
הוא עבר ברית מילה בשם פיטר אלן גרינבאום ובאמצע המהפכה של הפופ בבריטניה של שנות ה-60, כשהיה בשנות ה-20 המוקדמות, עזב את mayall בכדי להקים את הלהקה שלו Fleetwood mac. שם יצר בלוז בכנות שרק שחורים יכולים להצליח בה ואחר כך שירים מקוריים ורבי עוצמה והשראה, כמו Albatross, Oh Well, The Green Manalishi, Man of the World
וגם את Black Magic Woman, שקרלוס סנטנה קנה ממנו בכסף קטן ועשה ממנו הון, שיר שכמעט הפך למזוהה עם סנטנה, אבל שייך בעצם למוסיקאי הבריטי הצנוע הזה.
גם להקת פליטווד מאק עצמה, זכתה לפרסום עולמי, רק לאחר שהוא כבר עזב אותה והיא נשארה בלעדיו ובלי נשמה, רק עם פופ מתקתק ומסחרי, שום דבר מהעבר שלה מלבד השם.
עד ליום שבת האחרון, כשהוא מת בשנתו, הוא הספיק להרוס את מוחו בטריפ גרוע, להתאשפז בבית חולים לחולי נפש, בגלל הסכיזופרניה ולהופיע פה ושם בהופעות אינטימיות של נוסטלגיה.
האגדות ממשיכות לחיות אחרי שהענקים האלה נעלמים, זה אחר זה, משאירים לנו עולם מוכה קורונה, עם פסולת מפלסטיק שמכסה את כל הכדור, כמו שמשאיר קהל לא ממושמע אחרי הופעה גדולה.
כהן מת לפני 4 שנים, גרין מת עכשיו ואתה מבין שזה יכול לקרות גם למישהו כמו בוב דילן וכשזה יקרה, אז אפשר יהיה לומר שהמוסיקה באמת מתה.