אחד ההיבטים הראויים להערצה באורח חייהם הוא בתי המגורים המשוכללים להפליא שלהם – בתים צפים העשויים לחלוטין מקנים שנאספו ממרחבי המים מסביב. הם קרויים "mudhif". מבנים ארעיים שנבנו מקנים בשלושה ימים בלבד, ללא שימוש במסמרים או בעץ. אפילו האיים שהבתים נחים עליהם, עשויים מבוץ וקנים.
במשך אלפי שנים, הביצות במפגש נהרות החידקל והפרת בעיראק של ימינו היו נווה מדבר ירוק בנוף הצחיח, שאירח שפע של חיות בר. תרבות המאדאן, שחיים שם שזורה היטב במערכת האקולוגית של הביצות. קנה הסוף המצוי הנמצא צפוף מכל עבר (Phragmites australis) משמש כחומר גלם לבתים, עבודות יד, כלי עבודה ומספוא לבעלי חיים, כך במשך אלפי שנים. בתי הקנים הללו מופיעים בעבודות אבן שומריות מלפני 5,000 שנה.
בשנות ה-90, סדאם חוסיין, ייבש בכוונה את הביצות כדי להקל על גילוי נפט וכדי לנקום בשבטים שהשתתפו בהתקוממויות נגדו. אחרי הפלתו של חוסיין, העיראקים ביטלו את הטיית המים והחזירו אותם לביצות. המים מגיעים מחוץ לגבולותיה של עיראק, הנתונה לחסדי מדיניות המים של שכנותיה במעלה הזרם – טורקיה, סוריה ואיראן, שכולן העצימו בשנים האחרונות פרויקטים לפיתוח מים.
אלא שלשינויי האקלים יש השפעה על הביצות המתייבשות כעת, ועל המגוון הביולוגי בביצות, במפרץ הפרסי ובנהר שאט אל-ערב המחבר ביניהם. בצרה, העיר השנייה בגודלה בעיראק, נמצאת על שאט אל ערב כ-70 קילומטרים במורד הזרם של המפגש.
נשים מילאו תמיד תפקיד חשוב במערכת האקולוגית. הן עבדו עם גברים באיסוף קנים ובדייג והן ולא הגברים, מכרו את התוצרת שלהם בשוק, כמו הדגים וחלב, גבינה ויוגורט שהן הכינו מגידול בהמות התאו. חיי היומיום שלהן הצטמצמו בשנים האחרונות למשימות ביתיות ומעט מאוד נשים יוצאות כיום לאסוף קנים או לטפל בתאו. הן נשארות כעת בבית. המים נעלמו, האדמה יבשה ואין קנים לאסוף. המים מלוחים מדי גם בשביל התאו.