הטענה לא צמחה בחלל ריק. היא נכתבה בתקופה שבה נשים הודרו מאוניברסיטאות, ממוסדות מחקר וממוקדי כוח, ואז הפכה את תוצאות ההדרה לכאורה להוכחה לנחיתותן.
ארבע שנים לאחר מכן קמה אישה והעזה לערער על הסמכות המדעית הגדולה של תקופתה.
שמה היה אנטואנט בראון בלקוול (Antoinette Brown Blackwell).
בלקוול הייתה כומרית חלוצה, פילוסופית ופעילה למען זכויות נשים. בשנת 1853 הייתה לאחת הנשים הראשונות בארצות הברית שהוסמכו לכמורה בזרם נוצרי מרכזי. בשנת 1875 פרסמה את הספר The Sexes Throughout Nature, ובו התעמתה עם האופן שבו דרווין ועמיתיו פירשו את ההבדלים בין המינים.
היא טענה כי התבוננות בטבע דרך הנחות מוקדמות על עליונות הגבר עלולה לייצר תמונה מדעית חלקית. מדוע, למשל, נוטים להדגיש תכונות שנחשבות גבריות ולהמעיט בחשיבותן של תכונות נשיות? מדוע ההבדלים בין המינים מתורגמים בהכרח למדרג של עליונות ונחיתות?
בלקוול לא הסתפקה במחאה חברתית. היא נכנסה אל תוך השיח המדעי עצמו, בחנה את הטיעונים שהוצגו בו ודרשה לבחון מחדש את ההנחות שמאחוריהם.
היא לא הפריכה את כל מסקנותיו של דרווין, וגם תפיסותיה שלה נשאו את חותמה של תקופתה. אבל היא הציבה שאלה שממשיכה להיות רלוונטית הרבה מעבר לוויכוח ההיסטורי ההוא:
האם המדע רק מתאר את המציאות, או שלעיתים הוא גם משקף את הדעות הקדומות של החברה שבה הוא נוצר?

Antoinette Brown Blackwell

כשהיעדר הזדמנויות הופך לראיה לחוסר יכולת – כאן נמצא לב הסיפור. כאשר נשים אינן מורשות ללמוד באוניברסיטאות, קשה להשתמש במספר הנשים המצטיינות במדע כדי להסיק מסקנות על יכולתן. כאשר הן אינן מתקבלות למשרות מחקר, אינן זוכות למימון ואינן מקבלות גישה למעבדות, אי אפשר להתייחס לייצוגן הנמוך כאל הוכחה טבעית לנחיתותן.
ובכל זאת, לאורך ההיסטוריה, לא פעם קרה בדיוק הדבר הזה: החברה הציבה בפני נשים מכשולים, ולאחר מכן הצביעה על מספרן הנמוך בפסגת ההישגים כהצדקה למכשולים.
המעגל הזה אינו מתקיים רק במדע. הוא יכול להתקיים באדריכלות, באמנות, בפוליטיקה, בכלכלה ובכל תחום שבו ההצלחה תלויה לא רק בכישרון, אלא גם בגישה למשאבים, בהכרה מקצועית וביכולת להשמיע קול.
ההיסטוריה של האדריכלות, למשל, מלאה בנשים שתרמו לתכנון מבנים, פיתחו רעיונות פורצי דרך והובילו פרויקטים – אך לא תמיד זכו לאותה נראות כמו עמיתיהן הגברים. השאלה מי חתום על יצירה, מי זוכה בפרס ומי נכנס לספרי ההיסטוריה אינה תמיד זהה לשאלה מי תרם ליצירה עצמה.
לא כל הנשים התיישבו במקום שהוקצה להן. ההיסטוריה מספקת שורה של דוגמאות לנשים שהישגיהן שינו תחומים שנחשבו במשך שנים למעוזים גבריים.
מארי קירי (Marie Curie) הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, והאדם הראשון שזכה בו בשני תחומים מדעיים שונים – פיזיקה וכימיה. עבודתה בחקר הרדיואקטיביות שינתה את המדע המודרני.
רוזלינד פרנקלין (Rosalind Franklin) הפיקה באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן נתונים מרכזיים להבנת מבנה ה-DNA. סיפורה ממחיש גם את הפער האפשרי בין תרומה מדעית לבין ההכרה הניתנת למי שתרמו לה.
עדה לאבלייס (Ada Lovelace) ניסחה במאה ה־19 רעיונות על האפשרויות החישוביות של המכונה האנליטית שתכנן צ'רלס בבג'. היא זוכה כיום להכרה כאחת החלוצות של התכנות, הרבה לפני שהמחשוב הפך לתחום מרכזי.
קתרין ג'ונסון (Katherine Johnson), מתמטיקאית אמריקאית שעבדה בנאס"א, ביצעה חישובים חיוניים למשימות חלל מאוישות בתקופה שבה נשים שחורות התמודדו עם אפליה גזעית ומגדרית.
זאהה חדיד (Zaha Hadid) שינתה את השפה האדריכלית הבינלאומית באמצעות תכנון נועז, גאומטריות מורכבות וצורות דינמיות. בשנת 2004 הייתה לאישה הראשונה שזכתה לבדה בפרס פריצקר לאדריכלות.
אלה אינן הוכחות לכך שכל אישה מוכשרת יותר מכל גבר, וגם לא לכך שההיסטוריה היא תחרות שבה נשים צריכות להביס גברים. הן מוכיחות דבר אחר: אין בסיס להסיק שמגדר קובע מראש את גבולות היכולת, ושמערכות של הכרה והזדמנות אינן תמיד משקפות באופן הוגן את התרומה האנושית.
אנטואנט בראון בלקוול חיה עד גיל 96. בשנת 1920, לאחר אשרור התיקון ה־19 לחוקת ארצות הברית, היא הצביעה לראשונה בבחירות לנשיאות לאחר שהזכות החוקתית של נשים לבחור הוכרה ברחבי המדינה.
בין הספר שפרסמה נגד תפיסותיו של דרווין ב־1875 לבין ההצבעה שלה ב־1920 עברו 45 שנים. כמעט חצי מאה שבהן השתנו זכויותיהן של נשים, אך גם נחשף עד כמה עמוקות יכולות להיות ההנחות שעליהן נשענים מוסדות, ידע וסדרים חברתיים.
הסיפור שלה אינו מחייב אותנו לבחור בין מדע לבין שוויון. להפך: הוא מזכיר שמדע רציני חייב להיות מסוגל לבחון גם את ההנחות של עצמו.
ואולי השאלה המטרידה ביותר אינה מדוע נשים מסוימות הצליחו להגיע לפסגה למרות כל המכשולים, אלא כמה רעיונות, תגליות, יצירות וכישרונות מעולם לא הגיעו אלינו – משום שמי שנשאו אותם לא הורשו מלכתחילה להשתתף במשחק.
כאשר אדם או מוסד מציגים היררכיה חברתית כעובדה טבעית, כדאי לזכור: עצם הביטחון שבו טענה נאמרת אינו הופך אותה לאמת.