ליוצרים לא תמיד קל להתמסר ליצירות של יוצרים אחרים. כך למשל במחזה המוצג בתיאטרון. בעוד הקהל נסחף ומתמכר לעלילת המחזה וצוחק במלוא פה מההומור שבו – הסופר שיושב בקהל, בוחן את מקוריותה של עלילת המחזה, הצייר בוחן את היצירתיות של התפאורה, הצלם בוחן את ההצבה של השחקנים ואפילו למורה לדקדוק, יש מה להעיר על הטקסט שבתסריט.

 

אני אומר תמיד, שתערוכת אמנות טובה, היא לא כזו שאני יוצא ומסכם שהיו בה עבודות נפלאות, אלא כזו שנותנת לי חשק כבר עכשיו לשבת ולצייר.
אשתי תמיד אומרת שאני לא נסחף כשאני רואה סרט, כי אני עסוק בבחינה מקצועית שלו, בעוד היא מרשה לעצמה את החופש להנות ממנו.
אז איך הייתי אמור להרגיש אתמול בערב, כשישבתי איתה וצפינו בהצגה “מעבר לדלת”, בתיאטרון הלאומי הבימה, כאשר בנוסף לכל השיפוטיות הטבועה בי, מי שכתב את המחזה הוא הבן שלי?
אחרי שכבו האורות באולם, הפנסים האירו את השחקנים ואת הבמה ואת ההצגה שהחלה, התחלפה ההתרגשות של האבא הגאה, בהנאה של צופה מן מהמניין ונסחפתי כליל בעלילה.

 

 

המחזה, המציג בעיקרו מערכת יחסים בין בני זוג (משחק מצוין של יעל לבנטל וגיא אריאלי), שהזוגיות נכפתה עליהם, נע בצורה רב ממדית, בין ההסתכלות הקלילה והמבודחת על מציאות היומיום, נוסח ניל סיימון, או המפגש בין הארי וסאלי, לבין המפגש הדרמטי והטעון בין סטנלי ובלאנש אצל איליה קאזאן.
המחזה הוביל את השחקנים ואת הקהל, בין סיטואציות רוויות הומור שנון, הטמונות מהמפגש הכפוי הזה בין שני בני זוג מנוגדים, אשר הניבו מהקהל פרצי צחוק, לבין דקויות רגשיות של מאוויים, תיקוות ואכזבות, אשר גרמו ללחלוחית דומעת בעיניו.
לפעמים אפילו נפגשה הדרמה עם הקומדיה, האכזריות של החיים עם הגיחוך שבהם. כך כשיואל אומר על נינה הבודדה, אשר לא יוצאת מדירתה, כי עדיף כבר להיות נקרופיל, כי כך לפחות פוגשים בני זוג.
אלא שההנאה משניתותו של הטקסט במחזה, באה לעתים דווקא מפשטותו, כמו כאשר נינה מסבירה שהיא מפחדת לצאת למקומות ציבוריים, כי היא מפחדת מעצמה, או התגובה של נינה כשיואל מספר לה בהתרגשות שמפיק סרטים התלהב מהתסריט שלו ואמר שהוא “לא רע”, היא אומרת “לא רע זה מצוין”.
כן, ההצגה הזו לא רעה בכלל, היא למעשה מצוינת. היא גם מבדרת וגם נותנת הרבה חומר למחשבה, על החיים, על אהבה, על זוגיות, על המרחק בין מה שאנחנו רוצים או זקוקים, לבין מה שאנחנו מצליחים או מאפשרים לעצמנו.

 

 

 

“מעבר לדלת”, התיאטרון הלאומי הבימה. מחזה: אורי אוריין. בימוי: גמא פריד.
שחקנים: יעל לבנטל, גיא אריאלי, דוית גביש ועמי סמולרצ’יק.

לכל הכתבות בקטגוריית תרבות
+כתבות מומלצות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
תרבות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
מדי פברואר, נכנסים עשרות הגברים ליער ומגיחים ממנו כשהם לבושים מכף רגל ועד ראש
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
תרבות
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
מסעות הפרסום של הבלט של הונג קונג, תמיד הפתיעו במקוריותם המפתיעה: לציון יום השנה
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
תרבות
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
  מלבד הנופים מפעימי החושים, העיר הקטנה הזו מתהדרת בבתים הבנויים בסגנון סיפורי אגדות

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*