אחד הדברים הממרידים ומכעיסים אותי ביותר, הם גבהות הלב, האדנות, האנוכיות והרוע, הטמונים בבני אדם המרשים לעצמם לחטוף מהטבע, בעלי חיים יפים וחסרי אונים, לסגור אותם בכלובים ולהרע להם. כשאני חושבת על "אנשי הציפורים של קטלוניה", עולה במוחי תמיד השאלה הפילוסופית: האם בני אדם יכולים באמת לאהוב את בעלי החיים שהם מחזיקים כלואים בכלובים?

בפאתי ברצלונה נפגשים צעירים ומבוגרים על בסיס קבוע, כחלק ממסורת רבת שנים, לתחרות ייחודית של שירת ציפורים. הצלם Ezio Ratti הנציח את המסורת הזו, בתמונות שלפניכם.
לתשוקה לציפורים מסורת ארוכה ברחבי ספרד, אך היא כבר מסורת נעלמת, ששורשיה בעיקר באזורים הכפריים של דרום ספרד. עמותות ומועדונים לציפורים פועלים כיום בעיקר בפאתי ברצלונה, שכן רבים עברו אליה מאזורים כפריים בשנים האחרונות. רבים מ"אנשי הציפורים" בספרד, למדו את הטכניקה לגידול ואימון הציפורים שלהם מאבותיהם. קבוצות גברים אלה נפגשות בסופי שבוע, במטרה להשתתף בתחרויות שמארגנים המועדונים ברחבי קטלוניה. ישנם בסביבות 500 מועדונים עם כמעט 10,000 חברים ברחבי ספרד, צעירים ומבוגרים כאחד, כמה מהם תחרותיים מאוד, בעוד שאחרים רואים בכך דרך מהנה להעביר את הזמן ביחד.
במהלך התחרויות הציפורים מחולקות לפי מינים, ממוספרות ומוצבות בשורות כלובים על שולחן. ברגע שהשעון מתחיל לתקתק, כל ציפור "שרה" בתורה ואחר כך עוברת לסיבוב הבא. זה נמשך עד להחלטה על הציפורים הזוכות והפרס הוא רק התהילה האישית הנלווית למקום הראשון.
מעבר לתחרויות, תוכלו לראות ברחבי העיר גברים עם כלובי הציפורים שלהם, מחפשים מקומות שטופי שמש בהם הם יכולים לאמן את ציפורי השיר שלהם. הם נפגשים בפארקים או בכיכרות כדי להחליף דעות וטריקים של המקצוע.
אני כאמור מתעבת את הרעיון של החזקת ציפורים בכלובים. אנשי הציפורים מצדם, עושים זאת בתשוקה ומסירות, נראה שהם באמת אוהבים את הציפורים שלהם, אוהבים לטפל בהן ולהתענג על שירתן והציפורים גם מקשרות אותם לשורשיהם ולמשפחתם. האם הם אכן אוהבים את הציפורים שלהם?