מתישהו בסוף שנות ה-70, בזמן שרכבה על סוסה דרך השממה הדרום-מערבית של קולורדו, פגי ברגון הבחינה במשהו שמשך את עינה על העצים באספן: כיתובים חרוטים על הגזעים הלבנים, אשר היו שונים מהגילופים הגדולים והשחורים של לבבות וראשי תיבות שפוצעים עצים וחושפים אותם למחלות.

הגילופים ידועים מאז בשם ארבורגליפים ואלה כיתובים שהשאירו אנשים שחיו שם, לאורך מאות שנים. רועי צאן היספנים, פועלים אבודים של מסילות ברזל, קאובויים ושאר דספרדוס. "הם הגיבורים הבלתי מוכרים של ההיסטוריה המערבית", אומרת ברגון.
המסרים שלהם קצרים אבל זועקים על החיים הקשים והמרים ביערות מלאי ההוד האלה. אנשים עניים שנסעו מרחק רב כדי להרוויח כסף ולחזור למשפחותיהם בחורף, כנראה האנשים הנואשים ביותר.
רועי צאן השתמשו בעצים כלוחות מודעות, המפנים למעיינות מרעננים או מזהירים מפני מושבי זאבים פראיים. אבל בעיקר, העצים היו קנבסים שעליהם הביעו את ייסוריהם.
עם סכין או מסמר, הם ציירו בתים, כאלה אשר היו רוצים לגור בהם או התגעגעו אליהם. הם ציירו צלבים וכוכבים, כאילו לשמר את אמונתם. נשים ארוכות שיער וחשופות, הציעו חום ואהבה, על הגזעים ביערות השוממים שסיפקו בדידות.
כיום, מטיילים רבים עוברים בשבילים שבין היערות הללו וחולפים בין העצים, אשר הפכו לסמל של הרי הרוקי. הגזעים הרזים והגיריים שלהם מזוהים מיד ומוכרים, הסתיו הצהוב-בוהק שלהם משמש כשעון העונתי של האזור.
החל משנת 2004, יערנים הבחינו במחלה הגורמת לגסיסה מהירה של עצים ורואים חלקים שלמים מהנוף הולכים ונעלמים. עד 2006, קרוב ל-150,000 דונם של עצי אספן בקולורדו היו מתו או ניזוקו. במקומות רבים, כתמים על צמרות עצים חשופות וגוועות בולטים כמו שיניים חסרות – בקולורדו, בוויומינג, יוטה ובמקומות אחרים בהרי הרוקי.