בזכותה של ברגון, הגילופים ידועים מאז גילתה אותם, בשם ארבורגליפים arborglyphs (נגזרים מ-arbor "עץ"; glifein "לגלף"), ואלה כיתובים שהשאירו אנשים שחיו שם, לאורך מאות שנים. רועי צאן היספנים, פועלים אבודים של מסילות ברזל, קאובויים ושאר דספרדוס. "הם הגיבורים הבלתי מוכרים של ההיסטוריה המערבית", אומרת ברגון.
המסרים שלהם קצרים אבל זועקים על החיים הקשים והמרים ביערות מלאי ההוד האלה. אנשים עניים שנסעו מרחק רב כדי להרוויח כסף ולחזור למשפחותיהם בחורף, כנראה האנשים הנואשים ביותר.

רועי צאן השתמשו בעצים כלוחות מודעות, המפנים למעיינות מרעננים או מזהירים מפני מושבות זאבים פראיים. אבל בעיקר, העצים היו קנבסים שעליהם הביעו את ייסוריהם. "עצוב לחיות לבד" (Es trieste a vivir solo), כתב מישהו בקצה היער. עם סכין או מסמר, הם ציירו בתים, כאלה אשר היו רוצים לגור בהם או התגעגעו אליהם. הם ציירו צלבים וכוכבים, כאילו לשמר את אמונתם. נשים ארוכות שיער וחשופות, הציעו חום ואהבה מפיגי בדידות, על הגזעים ביערות השוממים.

כיום, מטיילים רבים עוברים בשבילים שבין היערות הללו וחולפים בין העצים, אשר הפכו לסמל של הרי הרוקי. הגזעים הרזים והגיריים שלהם מזוהים מיד ומוכרים, הסתיו הצהוב-בוהק שלהם משמש כשעון העונתי של האזור.

ארבורגליפים קיימים בתרבויות רבות. באוסטרליה, עמי הגמילרוי והוויראדג'ורי גילפו עצים טקסיים כדי להתחבר לאבותיהם ואנשי המוריורי באיי צ'טהאם גילפו והנציחו את פניהם של אבותיהם על עצים. המחווה הרומנטית של גילוף ראשי התיבות של אהוב על עץ הופיעה עוד ב"הרואידס" של אובידיוס. אפילו אצל שקספיר, אורלנדו המטורף מאהבה מכריז שיכתוב את שם אהובתו על כל עץ ביער:

"הו רוזלינד! העצים האלה יהיו ספריי,
ובקליפותיהם אכתוב את מחשבותיי,
שכל עין אשר ביער הזה מביטה
תראה את סגולתך בכל מקום.
רוץ, רוץ, אורלנדו; חצב על כל עץ,
את היפה, הצנועה, והמפוארת."