הכל התחיל כשילד מקומי ששחה על גדות הנהר ומצא גוש זהב קטן בן 6 גרם. השטח היה שייך לאיכר Genésio Ferreira da Silva אשר בינואר 1979 שכר גיאולוג שיבדוק האם הגוש מסמן מטמון גדול יותר. דה סילבה אכן ישב על אחד ממאגרי הזהב הגדולים בעולם והידיעה על כך פשטה מהר ואלפי אנשים זרמו לאתר. גושי זהב ענקיים התגלו במהירות, הגדול ביותר במשקל של כמעט 6.8 קילוגרם, שמחירו 108 אלף דולר במחיר השוק של 1980 (המחיר הכפיל עצמו כל עשור). כמות הכורים במכרה הלכה וגדלה. הכורים שילמו מחירים מופקעים כדי שהמוניות יסיעו אותם מהעיירה הקרובה ביותר לקצה האתר ומשם ממשיכים את המרחק שנותר כ -15 קילומטרים, ברגל.
בעל המכרה ומנהלי העבודה שם, העסיקו את הכורים תוך ניצול מזעזע. הכורים נאלצו לשלם אפילו על מים לשתייה, אשר עלו 3 דולר לליטר (20 ש”ח במחירים של היום). הממשל הצבאי ניסה לפקח על הנעשה ולמנוע את ניצולם של הכורים. הוא אסר על הימצאות נשים ואלכוהול במכרה, אבל בפועל, בעיירה הסמוכה, אלפי נשים ונערות קטינות עסקו במתן שרותי מין תמורת זהב. בסביבות 60–80 מקרי רצח בלתי פתורים אירעו בעיר מדי חודש.
הר ירוק של ג’ונגל של האמזונס הפך למכתש ענק ומשם המשיכו חפירות לא חוקיות לאדמות שבט ינואמאמי. נגרם לאתר נזק סביבתי גם בגלל השימוש בכספית בתהליך מיצוי הזהב. שטחים נרחבים סביב המכרה זוהמו והאוכלוסייה שניזונה מדגים הורעלה ברמות כספית גבוהות.
חלק מהכורים הצמאים לעושר, מותשים ומכוסים מכף רגל ועד ראש בבוץ וזיעה, הגשימו את חלומם ומצאו זהב, אך בסופו של דבר עזבו את האתר לא פחות עניים כפי שהיו ביום הגעתם.
המכרה נפתח בשנת 1980 ונסגר 6 שנים אחר כך. כאשר הצלם הברזילאי Sebastião Salgado ביקר במכרה וצילומיו האייקונים מראים את הטירוף הגדול והתוהו ובוהו ששרר שם. “סרה פלאדה הוא משהו שלעולם לא אראה יותר בחיים שלי והייתי בכל רחבי כדור הארץ. עברו מעל 40 שנים מאז שצילמתי את התמונות והייתי ביותר מ -130 מדינות, אבל ראיתי רק את הכוח, העוצמה ואת הרגש הזה רק שם”, אמר הצלם “כיום, סרה פלאדה היא אגם שחלומות אבודים חבויים מתחת לפני השטח שלו.”
בשנת 1984 יצא סרט תיעודי על המכרה, בשם “Gold Lust” שיצר ניל הולנדר, עם קריינות של אורסון וולס ובשנת 1988 יצא סרט דוקומנטרי נוסף בשם Powaqqatsi.