בשנות הארבעים של המאה הקודמת, עבדה אצל קולונל ג'ון אשלי ואשתו האנה. בביתם בשפילד, מסצ'וסטס, משרתת בשם Elizabeth 'Mum Bett' Freeman. היא הייתה אחת מהנשים והגברים השחורים המשועבדים, "עבדים", אשר עשו עבודות בית והתמודדו עם האכזריות של האנה אשלי.

 

בט הפגינה תמיד רוח נחושה ותחושת הכרת ערך עצמית. היא נקלעה לא אחת לעימות עם האנה אשלי, שגדלה בתרבות ההולנדית הקפדנית של המושבה הניו יורקית. בשנת 1780, בט מנעה מהאנה להכות ילדה משרתת עם את חפירה, באט סוככה על הילדה ונפגעה מפצע עמוק בזרועה. היא מעולם לא כיסתה את הפצע אלא שמרה אותו חשוף, כעדות ליחס למשרתים בבית האשלי.

 

 

אלא שבשנת 1780, פרימן התוודע לכך שהכרזת העצמאות וגם חוקת מסצ’וסטס, דוגלים ברעיונות החירות ושוויון הזכויות מלידה. פרימן החליטה לכן, שגם היא זכאית לחופש על פי חוק. היא, כמו  אנשים שחורים משועבדים אחרים, החליטה לתבוע את חירותה בבית המשפט (Brom and Bett v. Ashley, 1781), נעזרת בעורכי הדין Theodore Sedgwick & Tapping Reeve. בעבר, השתתפה פרימן בגידול בתו של עורך הדין סדגוויק, Catharine Maria Sedgwick, אשר התייצבה לצד ‘Mum Bett’ האהובה שלה.
אנשים משועבדים לא היו מודעים לכך שהם יכולים לעתור לחירותם ואפילו לנצח וגם לא היו להם את המשאבים לעשות זאת. נוסף על כך, ערעור על החוק ומשעבדיו, עלול היה להיות מסוכן וחסר תועלת. למרות זאת, צביעות כאלה לא היו חסרות תקדים בתקופה הקולוניאלית. רובן ערערו על הלגיטימיות של השעבוד שלהם באופן פרטי ולא על מוסד העבדות כולו. לדוגמה, אליזבת קי תבעה את חירותה בווירג’יניה בשנת 1656, על בסיס העובדה שאביה היה לבן ולכן בן חורין והיא נוצרייה, תנאים שזיכו אותה בחופש מעבדות, על פי החוק.

 

 

 

 

 

אולם תביעות חירות לרוב לא צלחו, אבל חלקם, כולל זה של בט נגד אשלי, כן הצליחו.
סדג’וויק הצליח לשכנע את בית המשפט, שרכישתה של בט אינה חוקית וקיבל צו המורה על השבת “הרכוש” לבעליו החוקי, מכיוון שהיא לא “רכושו”. הוא סירב לשחררם והמחלקות חזרה לבית המשפט. ב-21 באוגוסט 1781, סדג’וויק וריב טענו בפני בית המשפט, שעבדות אינה חוקתית, שכן חוקת מסצ’וסטס קבעה כי “כל בני האדם נולדים חופשיים ושווים.” למחרת, חבר המושבעים קבע שיש לשחרר את פרימן ולפצות אותה ב-30 שילינג, יחד עם 5 פאונד, 14 שילינג ו-4 פני הוצאות משפט.
“בכל זמן שהייתי עבד, אם היו מציעים לי חופש של דקה אחת והיו אומרים לי שאני חייבת למות בסוף אותה דקה, הייתי מסכימה לזה – רק כדי לעמוד דקה אחת באוויר של אלוהים כאישה חופשית”, כתבה פרימן.

 

Theodore and Catherine Sedgwick

פסק הדין הזה סימן את התפוררותה של העבדות, מוסרית וחוקית, את תחילת הקץ של העבדות במסצ’וסטס – ב-1790, לא נמצאו בה אנשים משועבדים.
פרימן המשיכה לעבוד עבור בני הזוג סדג’וויק במשק הבית (למרות שהאשלי הציעה לה להמשיך לעבוד אצלה תמורת שכר הגון), כמשרתת בכירה, מיילדת ואומנת של ילדיהם. עם זאת, פרימן הייתה אחת הנשים הראשונות במסצ’וסטס שהחזיקו ברכוש. לאחר שגדלו ילדי סדג’וויק, היא קנתה בית ואדמה משלה, עברה לגור בבית משלה בצ’רי היל בסטוקברידג’, ליד בתה, נכדיה וניניה וצברה מספיק עושר ורכוש כדי להשאיר צוואה לפני מותה בדצמבר 1829. הצוואה האמיתית שלה, הייתה המסר של אישה שאינה נרתעת מהיושר שלה, מהאמת שלה ומהרצון שלה להיות חופשיה”.
היא מתה בדצמבר 1829 ונקברה בחלקת משפחת סדג’וויק בסטוקברידג’, מסצ’וסטס. פרימן היא היחידה שאינה נמנית על בני משפחת סדג’וויק שנקברה בחלקת הקבר של משפחת סדג’וויק.
קתרין סדג’וויק הפכה לסופרת ידועה וכתבה ספר המתעד את סיפורה של האומנת שלה.

 

Verdict in Brom and Bett v. Ashley case.

 

לכל הכתבות בקטגוריית תרבות
+כתבות מומלצות
האיקיאגי: איך למצוא מטרה שתגרום לנו לקום בשמחה בבוקר
תרבות
האיקיאגי: איך למצוא מטרה שתגרום לנו לקום בשמחה בבוקר
  ליפנים יש מילה המגדירה את התפיסה הזו: איקיגאי ikigai (ee-key-guy), שמתורגמת ל”סיבה להוויה
למה אנחנו מוקסמים מקטסטרופות?
תרבות
למה אנחנו מוקסמים מקטסטרופות?
  ברגע שפורצת מלחמה, אי שם בעולם, נניח באוקראינה, המלחמה יוצרת אצלנו ציפייה שיהיה
ב”יום שני הרטוב” בפולין, הבנים מרטיבים את הבנות והן נוקמות למחרת
תרבות
ב”יום שני הרטוב” בפולין, הבנים מרטיבים את הבנות והן נוקמות למחרת
בכפרים בפולין, היו גוררים את הנערות ומשליכים אותן לנהר, אך הן יכלו “לפדות” עצמן,

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*