בעבר, אם חיפשת חוחית, תוכי צבעוני, כלב תקיפה או אפילו קוף – שוק חיות המחמד Club Row שבשכונת Bethnal Green היה הכתובת. זה היה אחד המקומות המוזרים, הפרועים והשנויים ביותר במחלוקת בלונדון. למרות הביקורת הקשה, השוק פעל ברציפות מהמאה ה־19 ונסגר רק בשנות ה־80 של המאה ה־20. גם כיום, רבים מתושבי ה־East End הלונדוני מעדיפים שלא להתגאות בפרק האפל הזה של ההיסטוריה המקומית.
השוק נולד במאה ה־19 כמקום למכירת ציפורים עבור פליטים הוגנוטים – קלוויניסטים שנמלטו מרדיפות בצרפת בין המאה ה־16 ל־18. להוגנוטים הייתה אהבה עמוקה לגידול ציפורי שיר, בעיקר כנריות, והמסחר הקטן הזה הלך ותפח. בתקופה הוויקטוריאנית כבר היה Club Row מחזה קבוע של ימי ראשון: הרחובות התמלאו סקרנים וקונים, ובכל מקום נראו כלובים, קופסאות ומכלאות ובהם חתולים, כלבים, עכברים, צפרדעים, קופים – וכמובן, אינספור ציפורים.
את השוק אפשר היה לשמוע הרבה לפני שראו אותו. צווחות של אווזים, משק כנפי עופות ושירת ציפורים יצרו רעש מחריש אוזניים, שהתערבב באופן כאוטי עם יללות כלבים, נקישות פרסות סוסים, שריקות וצעקות של מוכרים.

בעלי החיים לא נמכרו רק כחיות מחמד, אלא בעיקר לצורכי בידור אכזריים. כלבים ותרנגולים נרכשו לקרבות אלימים ומדממים, יונים נמכרו לתחרויות, וציפורי שיר השתתפו בתחרויות פופולריות במיוחד בשם Goldfinch Slamming. האירועים התקיימו בבתי קפה ובפאבים, מול קהל נלהב שצפה בציפורים הכלואות. מגדלים רבים האמינו שעיוורון משפר את השירה – ולכן גידלו את הציפורים בחושך מוחלט, כשכלוביהן מכוסים בבד.
השוק התהדר גם ב”נדירות” ובאקזוטיקה של מרכולתו. לצד ציפורים מרהיבות שיוחסו לאיי פיג’י או ל“הרי הירח”, היו סוחרים שצבעו ציפורים מקומיות בפחם או בדיו, ואף הדביקו להן נוצות לראש – הכול כדי לשווק אותן כזן נדיר ויקר.

כבר במאה ה־19 ספג השוק ביקורת, אך היא הייתה בעיקר סנובית: טענות על גסות רוח, שתיינות ועבריינות של סוחרים מפוקפקים, שחלקם גנבו חיות בית ומכרו אותן מחדש. נושא ההתעללות בבעלי החיים כמעט שלא עלה, עד המאה ה־20. אז החלו הקולות להתגבר. בשנת 1923, פאניקה שפרצה בשוק גרמה לרמיסתם למוות של מאות כנריות וכלבים. רק ב־1983, עם תיקון לחוק חיות המחמד שאסר מכירת בעלי חיים חיים ברחוב, הפך השוק לבלתי חוקי – והוא פורק סופית.

כיום, בפינת Shoreditch שבה התקיים פעם אחד השווקים הפרועים בעיר, פועלת מסעדת היוקרה Les Trois Garçons. היא מנציחה את עברו יוצא הדופן של המקום באמצעות פוחלץ אקזוטי ענק – תזכורת דוממת להיסטוריה רועשת, אכזרית ומעוררת מחלוקת.
שוק Club Row אינו סיפור רומנטי על לונדון הישנה, אלא עדות חיה לאופן שבו בידור, מסחר והזנחה מוסרית הלכו יד ביד. במשך עשרות שנים התקיימו בו קרבות בעלי חיים, מניפולציות אכזריות בגידול ציפורים, וסחר מפוקפק שהתבסס על סבל – וכל זאת בלב עיר מודרנית, מול עיניהם של אלפים.
הביקורת הציבורית המוקדמת כמעט שלא נגעה בגורל בעלי החיים עצמם, אלא התמקדה ב”טעם הרע” ובמעמד הנמוך של המוכרים. רק במאה ה־20, עם שינוי בתפיסות מוסריות ועם זעזועים כמו אסון הרמיסה של 1923, החלה החברה הבריטית להישיר מבט אל המחיר האמיתי של השוק. סגירתו לא הייתה גחמה רגולטורית – אלא תיקון מאוחר לעוול ממושך.
כיום, כשהאזור הפך לאחד ממוקדי הבילוי האופנתיים של לונדון, נותרת השאלה עד כמה קל למחוק עבר בעייתי באמצעות עיצוב, יוקרה ופוחלצים דקורטיביים – ועד כמה חשוב לזכור שגם להיסטוריה עירונית יש צדדים מטרידים שלא נועדו לקישוט.