תיירים שביקרו באיסטנבול במאה ה-19, נכחו לצד המסגדים המפוארים והבזארים השוקקים, גם במראה של להקות כלבי הרחוב המשוטטים חופשי ברחובותיה. מארק טוויין שביקר באיסטנבול ב-1867, תיאר: "כלבים ישנים ברחובות, בכל רחבי העיר, הם לא יזוזו ממקומם גם עם הסולטן בכבודו ובעצמו יעבור במקום."

 

העיר דאגה אז לאוכלוסיית הכלבים שלה ותושביה חיו בשלום וכיבדו את כל מה שאלוהים ברא, לרבות חיות חסרות ישע. כלים מלאים במים היו מפוזרים ברחובות, שתייה לכלבים ותושבים היו מחלקים להם אוכל מדי יום. מלונות קש קטנות אף נבנו בסמטאות, לאירוח הכלבים חסרי הבית.
כך זה היה במשך ארבע מאות שנות השלטון העות'מאני, מכיבוש קונסטנטינופול ועד עידן טנזימאט ואז הגיעה תקופה של מודרניזציה, שבה כלבים משוטטים נתפסו כסמל לעוני והזנחה. הסולטן מחמוד השני החליט להנהיג קידמה בעיר והורה להגלות את כל הכלבים המשוטטים לאיים שונים בים מרמרה. בשנת 1910, ראש עיריית איסטנבול, Suphi Bey, הורה לאסוף את כל כלבי הרחוב ולהגלותם לאי הנידח והצחיח Sivriada, שם הם ימותו מרעב וצָמָא. תושבי איסטנבול התנגדו בתוקף לקטל כלבי העיר ונחלצו להציל כלבים רבים ככל שיכלו, מחביאים אותם בבתיהם ובמחסנים.
מנהל מכון פסטר באיסטנבול, ד"ר רמלינגר, אף הציע להקים מחנות השמדה לכלבים. הוא חישב את מספר הכלבים בעיר ועשה חשבון, שאם יקימו בתי מטבחיים מחוץ לעיר, לעיבוד העור, הבשר והשומן שלהם ויעשו בהם שימוש כלכלי, הם יעשו רווח כספי גדול, שניתן להקצותו לצדקה בעיר.
עובדי העירייה לכדו 80,000 כלבים ושלחו אותם ל-Sivriada, אי סלעי ללא עצים, צמחייה, מים או מזון. התושבים תיארו כיצד יללות הכלבים נשמעו במשך ימים ושבועות והשאירו את תושבי העיר ערים. אף כלב לא שרד. חלקם טבעו בזמן שניסו להימלט, חלקם נאכלו על ידי כלבים מטורפים מרעב ורובם מתו מרעב.
הסופר הצרפתי Pierre Loti כתב שאף טורקי לא רצה לקחת על עצמו את המשימה המשפילה הזו שתביא מזל רע לשלטון העות'מאני; "נוודים צוענים גויסו להוצאה להורג. הם לכדו את הכלבים עם חוטי ברזל, תפסו את הקורבנות המסכנים מצווארם, רגליהם או זנבותיהם והשליכו אותם זה על גבי זה אל הסירות שיובילו אותם לאי. ויכוחים סוערים וקינה על הכלבים, נשמעו ברחבי איסטנבול במשך ימים. הטורקים זעמו והתנגדו למבצע. כלבים מסכנים! אנשים החביאו כמה שיכלו בבתיהם".
טבח הכלבים המשוטטים בעיר הותיר צלקת בנפשם של תושבי איסטנבול, שחששו שאלוהים ימיט הרס על העיר כעונש. רוב התושבים האשימו את התקופה ההרסנית לאחר שנת 1910, כולל תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה (ואפשר להזכיר גם שהתורכים הפסידו את פלשתינה לבריטים ב-1917), כי הם עונש על טבח הכלבים.
כמעט מאה שנה מאוחר יותר, פעילי זכויות בעלי חיים של ארגון Animal Party הציבו מצבת אבן שבה נכתב "לזכרם של עשרות אלפי הכלבים שנותרו למות על האי הזה ב-1910". נציג הארגון התורכי אמר: "אלה היו מספר אנשים מתוכנו שביצעו את מעשי האכזריות הזו שאנחנו לא רצינו ושאף פעם לא קיבלנו אותה. החלטנו להקים אנדרטה כדי להביע את הבושה שלנו על הפשע הזה בהיסטוריה שלנו, להודיע ​​שאנחנו דוחים אותו ולוודא שטבח כזה לא יקרה שוב. לצערנו, כיום חלק מהעיריות אוספות כלבים ומגלים אותם לאזורים מיוערים, הרחק מהעיר, שם לא יצליחו למצוא מזון. זה לא שונה בשום צורה מטבח Sivriada שבוצע בעבר".
האי Sivriada, הממוקם כעשרה קילומטרים מאיסטנבול בים מרמרה, זכה לכינוי Hayırsızada, שפירושו "האי העצוב".