מחקרים שבדקו גורמים לתאונות דרכים במדינות מערביות, גילו שאחוז ניכר מהן נגרם כתוצאה מכך שאנשים היו דבוקים למסך הסמארטפון שלהם, בזמן שהם התנהלו בתנועה שבכבישים. העיצוב הנוכחי של הטכנולוגיה משלב פסיכולוגיה חברתית, סייבר-פסיכולוגיה והנדסה חברתית. הוא משתמש בידע על האופן בו אנשים חושבים ומקבל על בסיס זה החלטות כדי להשפיע על מעשיהם. הטכנולוגיה כיום רוצה שתנהגו בדרך מסוימת, תחוו דברים ספציפיים ותגבירו את הרצון שלכם לחזור ולבקש עוד.
אחד המחקרים קבע, שהשפעה פסיכולוגית מבוססת על שישה עקרונות – הדדיות, מחויבות ועקביות, הוכחה חברתית, סמכות, חיבה ומחסור. אלה העקרונות הפסיכולוגים בהם משתמשים כעת בשיווק ובפרסום, בשילוב עם טכנולוגיה.
למשל, הזיכרונות ואלבומי התמונות המותאמים אישית שפייסבוק מייצרת לנו, כדי לגרום לך לחזור לתמונות שלך ולשתף אותם שוב. זה יוצא מהעיקרון של מחויבות ועקביות. אם אתם מחויבים לפרסם מחדש תמונות וסרטונים ישנים, פייסבוק ורשתות מדיה חברתיות אחרות, יכולות ליצור איתך קשר אינטימי. זה הולך יד ביד עם הדדיות, כלומר, ככל שתשתמשו יותר ברשת המדיה החברתית, היא תחזיר לכם יותר. ככל שאתם צופים יותר בסרטונים ב-YouTube, הוא יודע עליכם יותר ומציע לכם תוכן שיתאים לטעמכם. אתם אפילו לא צריכים להפעיל בעצמכם את הסרטון הבא, הוא ממשיך ויפעל אוטומטית וממשיך ללא הפסקה. ניל מוהן, מנהל המוצר הראשי ב- YouTube, אמר כי "70% מהצפיות בפלטפורמה הם מסרטונים המומלצים על ידינו".
דוגמא לעיקרון המכונה הוכחה חברתית social proof: אם אתם קוראים ש-99% ​​מהאנשים עושים משהו, אתם מרגישים צורך לפעול באופן דומה, בגלל הלחץ החברתי. זה הבסיס לאינטראקציות ברשתות החברתיות. אם לפוסט יש 20,000 לייקים, יש סיכוי גבוה שתקראו אותו מאשר אחד שיש לו 5 סימוני "אהבתי".
למה אנו "מסורים" הרבה יותר לסמארטפונים שלנו, מאשר, למשל, לטלוויזיה? הטכנולוגיה יכולה לשלוט בנפח, בצפיפות ומהירות בהם היא מתקשרת ומתפעלת אותנו ויכולה להתאים לנו אישית יעדי צריכה. טלוויזיה ופרסומות דומות אחרות מיועדות לכולם, אבל פרסומים באתרים, באפליקציות וברשתות חברתיות, מותאמים בדיוק בשבילכם. הם מיידעים ומעדכנים אותך כל הזמן ושומרים אתכם מכורים. בקיצור, בינה מלאכותית עוקבת אחרייך ויודעת עליך יותר. במחקר שנעשה לפני שנה עלה, שכיום ב- WhatsApp בלבד, אנשים מקבלים 55 מיליארד הודעות ברחבי העולם מדי יום. בכל פעם שאתם שומעים שמגיעה הודעה, אתם מרגישים דחף חזק לבדוק אותה והוא גדול יותר בהתאם לחשיבות האדם שמעביר לך הודעות. ההכרה החברתית פועלת בכל העת והיא חלק מהמשחק. מה אתם עושים אם שלחתם WhatsApp למישהו והוא לא עונה לכם מיד? אתם מתחילים לתהות מדוע הם מתעלמים מכם. הפחד מחוסר הכרה חברתית הוא רגש עוצמתי מאוד וכך גם תחושת ההחמצה, תסמונת המוגדרת במדע כחשש המחלחל בנו שאחרים עשויים לחוות חוויות מתגמלות, כשאנחנו לא נמצאים שם ליהנות מהן. התחושה הזו נפוצה במיוחד במדיה החברתית ודוחפת אותך להישאר בקשר רציף עם מה שאחרים עושים.
בשנת 2017 ערך ארגון עצמאי לחינוך לבריאות בארה"ב, סקר בקרב 1,479 צעירים בגילאי 14-24 שנים. הוא מצא שארבע מתוך חמש פלטפורמות הנפוצות ביותר של המדיה החברתית, החמירו את תחושות החרדה. האינסטגרם הוכחה כגרועה מכול. הדו"ח שהתפרסם מצא, כי לצפות בחברים כל הזמן וגם בחגים, כשהם נהנים מהחיים, יכולה לגרום לצעירים להרגיש שהם מפספסים דברים בזמן שאחרים נהנים מהחיים. רגשות כאלה יכולים לגרום לאנשים לערוך או לביים מצגות ברשתות החברתיות, בהם חייהם נראים לכאורה מוצלחים יותר מחייהם שבשגרה. אנשים נחרדים אם התמונות שהעלו לרשת, אינן זוכות לכמות הלייקים המוכיחים צפייה.
החרדה למצוא עצמכם ללא אינטרנט, נוצרת בגלל הפחד שלכם לפספס משהו. ההשפעות השליליות לא נעצרות שם. אנחנו בודקים את הטלפונים שלנו כל הזמן, האם יש הודעה עבורי? מי חיפש אותי?. כשיש משהו שאינו ניתן לשליטה, הוא יעסיק אותנו במחשבות. הדבר הראשון שנשאל כשנגיע למקום כלשהו, זה האם יש להם Wi-Fi, אנחנו חייבים להיות מחוברים כל הזמן.
בעבר, שיווק דיגיטלי התרכז ב"מראה ותחושה" של אפליקציות, ידידותיות הממשק, כמו קלות ניווט, איכות תמונות וכדומה, כיום, זה הרבה יותר מתוחכם. המיקוד הוא בחוויית משתמש (UX), חוויה פסיכולוגית נרחבת, העוסקת בהבנת ההתנהגות הצרכנית, דרך פרופיל הלקוחות. הדיסציפלינות מתערבבות וכרוכות זו בזו עד שקשה לחשוב עליהן בנפרד, משווקים לומדים עיצוב אתרים, פסיכולוגים לומדים מנהל עסקים ומהנדסי תוכנה לומדים שיווק ופסיכולוגיה.
זה יכול להיות נהדר, אבל זה גם יכול להיות מסוכן. תעשיות המדיה החברתית, לצד תעשיות המשחקים וההימורים, כולן מוכרות דופמין לאנשים במטרה לשנות התנהגות והרגלי חיים. דופמין הוא כימיקל אורגני הפועל במוח ושולח אותות ממערכת העצבים המרכזית. ישנם הרבה מסלולי דופמין במוח, אך אחד מהם קשור באופן ספציפי למרכיב המוטיבציה בהתנהגות מבוססת תגמול. כשמשהו מעניק לנו הנאה, כמו חוויה טובה, המוח משחרר דופמין. התעשיות משתמשות בטכנולוגיה הממריצה את שחרור הדופמין באמצעות "סיפוקים ותגמולים מיידיים" כמו לייקים, לבבות, תגיות, נראות מעורבות, התראות וכדומה. אנשים שמרוצים מההתנסויות הללו רוצים אותן שוב וכתוצאה מכך מבלים יותר זמן ברשתות המדיה החברתית, בדומה לאנשים שמשחקים משחקי וידאו או מהמרים.
במערב נשמעות כעת יותר ויותר קריאות לטפל בכך כבעיה, כמו אלכוהוליזם, לדרוש התערבות ממשלתית ממש שתתייחס לזה כמו להתמכרויות אחרות ולהכיר בסכנה של שילוב פסיכולוגיה וטכנולוגיה, כמשהו מתעתע וממכר.
כדי להיות ספציפיים יותר, נגדיר כמכורים אמיתיים את אלה שהעולם הדיגיטלי השתלט על החיים האמיתיים שלהם, או לפחות על היבטים מסוימים בהם. זה לא קשור לזמן המסך. ההגדרה הטובה ביותר להתמכרות דיגיטלית היא חוסר היכולת לייצר אושר באופן טבעי, במקום בו האושר תלוי תמיד בתגובה של מישהו אחר.
ללא קשר לרמת ההתמכרות, שינויים במצב הרוח או הסתמכות על סיפוקים דיגיטליים, הנוכחות המקוונת שלנו ללא הפסקה, מסמנת מערכת יחסים מטורפת עם העולם הדיגיטלי. אנו עסוקים בסמארטפונים שלנו ומנסים כל הזמן להטט ולחלק את תשומת ליבנו בו זמנית: לנהוג בזמן שאנחנו מקבלים WhatsApping, להחמיץ תחנה בתחבורה ציבורית, מכיוון שגלשנו באינסטגרם. בתדירות גבוהה אנחנו רואים זוגות שיושבים במסעדה מסתכלים בטלפונים שלהם במקום זה בזה, או הורים שמתעלמים מילדיהם הבוכים בזמן שהם בטלפון ובני נוער שמתעלמים מהעולם הסובב אותם ותקועים ברשת כל היום.
האפליקציות החדשות והבינה המלאכותית כבר בדרך. בקרוב פשוט תקלידו אות אחת והאלגוריתם יוכל לסיים את הביטוי עבורכם, מאחר והוא למד את כל החיפושים הקודמים והטקסטים שלכם. אף אחד לא מכחיש שזה יכול להיות מועיל, אך השאלה היא, למשל, האם זה לא ימנע ממך לחוות דברים חדשים ושונים או לשמוע דעות והשקפות שונות משלך? מה עם הדברים שלעולם לא חשבתם עליהם בעבר? ומה עם הרצון החופשי שלנו?

 

העולם שהיה והעולם בהווה, בעיניו של mehmet geren