tarantella napoletana 1870

הקורבן, שכונה טרנטטה, מתחיל לרקוד בעוויתות, או נכנס למצב של דליריום. כדי להציל את הטרנטטה, מוזיקאים התבקשו לבצע סגנון מוזיקה קצבי ומהיר מאוד, שנודע בשם פיציקה (מילה הנגזרת מפיציקו, שמשמעותו "נשיכה" באיטלקית). המוזיקה הייתה "מעירה" את הטרנטטה מתרדמתה, המנדולינות, הגיטרות והתופפים היו מספקים את הקצב שאליו היא הייתה רוקדת במשך שעות או אפילו ימים כדרך לגרש את הארס מגופה.
תושבי העיר הקיפו את הטרנטטה בזמן שביצעה את טקס הריקוד המטורף ולפעמים השתתפו בו. הטרנטטה המשיכה לרקוד עד שהייתה מותשת, ובנקודה זו היא נחשבה "נרפאה". סוג זה של מאניה לריקוד התפשט ברחבי דרום איטליה והשילוב של מוזיקה וריקוד התקבל באופן נרחב כתרופה, אפילו בקרב חוקרים, באותה תקופה.
מכיוון שעקיצת העכביש לא הייתה רעילה, סביר להניח שגורמים אחרים השפיעו על תופעה זו. הריקוד הציע לנשים, ובמיוחד לנשים מוחלשות כלכלית, הזדמנות לבטא את עצמן ולהביע את הרגשות שחוו. הטרנטיזם גם יצר הזדמנות לקהילה להתאחד כדי לתמוך בנשים שנפגעו, מה שעודד תחושת ביחד.
במהלך מאות שנים, הטרנטלה התפתחה לריקוד שבוצע על ידי זוגות. להקות מוזיקה עכשוויות רבות מאמצות מסורת חיה זו של ריקוד ומוזיקה ומפרשות מחדש את הטרנטלה ואת הווריאציות האזוריות שלה עבור קהל עכשווי.

Curing tarantism by dancing the tarantella Date: 1877

לשם של הריקוד שורשים קדומים יותר.
חטא היוהרה – ὕβρις, מילה יוונית עתיקה, כמעט תמיד מופיעה בטקסטים של הטרגדיה. היא מתארת גאווה, יהירות, חוצפה – ובעיקר את הרגע שבו בן אנוש מעז לחצות את הגבול ולקרוא תיגר על האלים.
כך Athena ארגה על בדי האריג שלה את תהילת האלים ואת כוחם ואילו Arachne, לעומתה, בחרה לתאר את חולשותיהם: את מעלליהם, את בגידותיהם ואת פרשיות האהבים שלהם ובעיקר את אלה של Zeus, מלך האלים. Athena זעמה והשמידה את האריג ואת הנול. Arachne, מושפלת, ניסתה לתלות את עצמה. אבל Athena "חסה" עליה ברגע האחרון והפכה אותה לעכבישה. מעתה נגזר עליה לארוג את קוריה לעד.
מכאן, על פי המסורת, מגיע שמה של מחלת ה־tarantism ושל הריקוד שנולד ממנה.
ממנה, מה־Arachne המסכנה, צמח גם הרעיון של ה־tarantism. תושבי Puglia בעבר האמינו שכאשר עכביש ה־tarantula המקומי, הידוע בשם Latrodectus tredecimguttatus או Lycosa tarantula, היה עוקץ את קורבנותיו ומדביק אותם ב־tarantism, התרופה היחידה הייתה טקס רעשני של מוזיקה וריקוד.
התופעה נעוצה באזור Salento כבר במאה ה־11, אך היא התפשטה במלוא עוצמתה רק בסביבות המאה ה־15, כאשר נשים עבדו בשדות בחודשי הקיץ. לנשים מ־Salento היה תפקיד מרכזי בעבודה החקלאית: הן עסקו בקטיף, במיוחד במטעי הזיתים ובשדות הטבק, ולעיתים קרובות נעקצו על ידי עכבישים במהלך עבודתן.
התסמינים הראשונים של המחלה, שנחשבה קטלנית, כללו עייפות, אדישות ותחושת חולי כללית. כאשר האישה החלה לשקוע במצב קטטוני, התרופה היחידה שיכלה, כך האמינו, לעורר אותה ולמנוע ממנה ליפול קורבן לרעל הייתה המוזיקה.
כדי לרפא את הנשים, היו אוספים את ה־tarantula ב־28 ביוני. לצלילי תוף מרים ואקורדיון, ובעזרת מטפחות יד אדומות, ירוקות או כחולות – צבעים שהזכירו את גווני בטנו של העכביש – היו הנשים הרוקדות מתפתלות בריקודים עוויתיים וחסרי רסן. הן היו מתגלגלות על הרצפה, על גבי סדינים שנפרשו מבעוד מועד. הקצב היה הולך וגובר, המוזיקה הייתה מגיעה לשיא, והנשים היו מזנקות על רגליהן ומניפות את איבריהן בתנועות עוויתיות. כל השכנים היו מתקבצים לצפות, מהופנטים מריקוד ארוטי וחושני שאין דומה לו.
המטרה הייתה להכניע את העכביש, באופן סמלי ופיזי, ולרמוס אותו כדי להשתחרר ממנו. לשם כך היה מותר לזנוח כל התנהגות שהמוסר המקובל כפה עליהן, ולעיתים קרובות הנשים אף דימו יחסי מין. הטקס, שיכול היה להימשך עד 24 שעות, הסתיים רק כאשר האישה הצליחה לגבור על החרק, דרכה עליו, הרגה אותו וריסקה אותו על הקרקע. כל העניין היה מעין גירוש שדים, והוא התרחש תחת מבטן המיטיב של תמונות הקדושים המוצבות במקום, Saints Peter ו- Paul. היה זה שילוב של הקודש והחול.
אך הריקוד לא תמיד עבד. היו נשים שמעולם לא החלימו, והיו אחרות שהחלימו אך נעקצו מחדש מדי שנה. מה שתושבי העיירות של Puglia לא ידעו, הוא שהארס של ה־Lycosa tarantula אינו חזק יותר מעקיצת דבורה. ייתכן מאוד שהתסמינים לא נבעו מעקיצת העכביש כלל, אלא מתנאי החיים הבלתי־אנושיים ומהדיכוי של חברה פטריארכלית, שבהם נאלצו לחיות אותן איכרות עניות. בריקוד הן מצאו כוח להיוולד מחדש, חופש להתגבר על הגבולות שאחרים הציבו בפניהן, ומפלט לנטיותיהן המיניות. החבטות בחזה וההתפתלות הפכו לכלי ביטוי מושלם לשחרור – תנועה ספונטנית, נטולת עכבות, המונחית על ידי הקצב ועל ידי כוח שנדמה כאילו הוא מגיע ממעמקי האדמה.
המוזיקה והריקוד – המרשם ל־tarantism – קיבלו בסופו של דבר צורה מוגדרת והתפתחו למה שאנו מכירים כיום כ־tarantella. הרקדנים מבצעים צעדים מהירים וזריזים, הכוללים לעיתים קרובות תנועות מהירות של עקב־בהונות, סיבובים מהירים וקפיצות. עבודת הרגליים קצבית ומסונכרנת מאוד, בהתאם למשקל המהיר של 6/8 המאפיין את המוזיקה.

אחד הפסטיבלים שממשיכים מאז 1998 את המסורת הוא Notte delle Taranta. מדי אוגוסט מגיעים אלפי אנשים מכל רחבי איטליה ל־Salento, בכל אמצעי תחבורה אפשרי, כדי לרקוד ולהאזין לצלילי ה־pizzica וה־tarantella. הפסטיבל מגיע לשיאו בקונצרט ענק ב־Melpignano, Lecce, שבו משתתפים אמנים איטלקים ובינלאומיים ידועים. במרכז הבמה ניצבת דמותו הסמלית של העכביש: Arachne.
אפשר למצוא את ה־pizzica גם ב־Feast of San Rocco ב־Torrepaduli, כפר במחוז Lecce, שבו מדי שנה, בלילה של 15 באוגוסט, גברים עוסקים ב־pizzica-scherma: שני מתמודדים מונחים על ידי צלילי תופי מרים ומדמים דו־קרב, כשהם משתמשים בידיהם כאילו היו כלי נשק. הנגנים מסתדרים במעגל סביבם ומגבירים את קצב המוזיקה ככל שהריקוד מתקדם. אם אחד המתמודדים נוגע ביריבו, הוא יוצא מהמעגל והאחר נכנס במקומו וממשיך בדו־קרב. לכל תנועה משמעות וקוד מדויק; דבר אינו מקרי, ומעטים הם היודעים את סודותיו של הטקס. הסוג המיוחד הזה של pizzica מקורו בחוגי העולם התחתון, והוא שימש בראשיתו מעין טקס חניכה בבתי כלא.
ישנם גם פסטיבלים נוספים שממשיכים לפתח את המסורת, בהם BALLATI! Festa della Tradinnovazione, המבקש להתנסות בצלילים חדשים, ו־TamTam Tamburreddhu Festival, המתקיים ב־Lecce ובסביבתה ומתמקד בתוף המרים.