האזור ההררי והציורי טאנה טוראג'ה בדרום האי סולאווסי, באינדונזיה, הוא מקום מושבה של קבוצה אתנית בשם טוראג'ה. כאשר בני טוראג'אן מתים, בני משפחתם של הנפטרים נדרשים לקיים סדרה של טקסי הלוויה, הידועים בשם רמבו סולוק, לאורך זמן רב.

אבל הטקסים לא מתקיימים מיד לאחר המוות, מכיוון שלמשפחת טוראג'ה טיפוסית אין לעתים קרובות את הממון הדרוש לכיסוי הוצאות הלוויה. אז הם מחכים – שבועות, חודשים, או לפעמים שנים רבות, מגייסים לאט לאט כספים עד שחסכו די צורך. במהלך תקופה זו, הנפטר אינו נקבר אלא נחנט ומאוחסן בבית מסורתי תחת קורת גג אחת עם משפחתו. עד להשלמת טקסי ההלוויה, האדם אינו נחשב כמת באמת אלא רק מי שסובל ממחלה.
הטקסים מתחילים בשחיטה של ​​תאואים וחזירים בליווי ריקודים ומוזיקה ומחלקים את הבשר לאורחי הלוויה. אז מגיעה הקבורה, אבל חברי שבט טוראג'ה נקברים רק לעתים רחוקות באדמה. הם מוצבים במערות שנחפרו בצד הסלעי של ההר, או בארונות קבורה מעץ התלויים על צוק.
אחת לכמה שנים, בחודש אוגוסט, מתקיים טקס בשם Ma'Nene, בו החמולות מבקרות בקברי בני המשפחה, מוציאות את גופות הנפטרים לרחצה, טיפוח והלבשה בבגדים חדשים. לאחר מכן בני המשפחה מסתובבים עם המתים בכפר, כשהם ניראים כמו מומיות או זומבים.
"למרות שהיא לא נמצאת כאן פיזית, עדיין יש לנו קשר", אומר אלמן המבקר את קבר אהובתו שהלכה לעולמה. "זו הזדמנות לכל המשפחה לבקר ולהביע את אהבתנו", אומרת אם משפחה ומוסיפה כי הטקס הוא כמו מפגש משפחתי כל כמה שנים.
תושבי טאנה טוראג'ה הם בעיקרם נוצרים, אך דבקים במסורות ישנות ששורשיהן נעוצים באמונות אנימיסטיות. זה נפוץ באינדונזיה, מדינה מוסלמית ברובה, המונה 250 מיליון בני אדם, שהיא גם ביתם של קבוצות מיעוט שדוגלות בהינדואיזם, בודהיזם ואמונות מסורתיות, כמו בני טוראג'ה, אשר המוות עבורם אינו מהווה פרידה מהנפטרים. הם חונטים ומאכסנים אותם בארונות קבורה מעוטרים וצבעוניים ומחזיקים אותם מספר חודשים ואף שנים בבתיהם, לפני שהם זוכים להלוויה וקבורה. עד אז, קרובי המשפחה מדברים עם הנפטרים, מציעים להם אוכל ושתייה ומערבים אותם במפגשים משפחתיים, כאילו הם עדיין בחיים. הם מאמינים שרוחו של הנפטר נשארת ליד גופו המת ויש להמשיך ולהתייחס אליה, עד הרגע שבו הם חסכו מספיק כסף כדי לקנות תאו וחזיר שהם חייבים להקריב בטקס הקבורה, רק אז נערכת הלוויה, המכונה 'רמבו סולוק Rambu Soloq', כאשר כל הכפר מוזמן בדרך כלל למשתה קהילתי. הארונות – צבועים באדום עז ואוקר – ממולאים בבגדים ובחפצים אישיים ומוצבים בקברים צרים שנחצבו בסלעים מונוליטיים באזור ההררי. הסלעים יכולים להיות בגובה של בניין בן שלוש קומות ולחצוב כל קבר יכול לקחת בין שלושה לשישה חודשים.
הנשימה האחרונה של תאו המוקרב קורבן במהלך תהלוכת ההלוויה Rambu Solo, מסמנת את מותו הרשמי של "האדם החולה". רק אז תועלה לבסוף נשמתו של הנפטר אל פויה – הגרסה הטורג'נית לגן עדן. ככל שמקריבים יותר תאואים, הנשמה תמצא מהר יותר את דרכה לפויה ותחיה חיים שלאחר המוות מספקים. ללא הקרבת תאו, הנשמה לא תמצא את דרכה. לפי Aluk To Dolo – האמונה של אבות אבותיהם של הטוראג'נים – 24 הוא המספר המוצע של תאואים שיש להקריב, אם כי המספר המדויק יקבע על ידי הצ'יף של הכפר. חלק מהאורחים יביאו תאואים נוספים במתנה לטקס ההלוויה.
מסע הלוויה של משפחה ממעמד נמוך, יכול בקלות לעלות, בשווה ערך למטבע ישראלי, מעל מאה אלף שקלים. מאחר ורמת ההלוויה נמדדת במספר התאואים המוקרבים, זו הסיבה שהלוויות עשויות להימשך זמן רב, אפילו כ-3-5 ימים, המסתיימים בהטמנת המנוח בקבר האבן שבהר. אבל כאמור, הפרידה ממנו היא זמנית, השבט מתכנס כל שנה לטקס Ma'nene, הנפטרים יוצאו מקבריהם, ינוקו ויתנו להם בגדים חדשים – לפני שיוחזרו לקברם. קרובי משפחה מגיעים מרחוק כדי לחגוג את המפגש השנתי הזה שבו הם שותים ונהנים בצוותא, חולקים סיפורים ומכבדים את יקיריהם.