ב-1943 הוא היה בן 17 והיא בת 25. דויד עסק באיסוף גופותיהם של אסירים שהתאבדו במחנה והלן, שהייתה משכילה ורהוטה, מונתה כמעצבת הגרפית של המחנה, היא קיבלה מקום לינה קצת יותר נוח, כולל בגדים נקיים. כשדויד הבחין בה לראשונה, הניקיון הזה שלה לווה בניחוח נעים שהרשים אותו. שני האסירים הצעירים התאהבו ויצרו להם פינה משלהם לרגעים גנובים, הם נפגשו בצריף שבין קרמטוריום 4 למשרפה 5. “היא לימדה אותי המון, למדתי ממנה הכל”, נזכר כיום דויד בן ה-96 ואילו הוא, ניחן בקול ערב וחוש מוסיקלי ונילקח לבדר את שומרי המחנה מעת לעת. הוא היה בקבוצה שנצטוותה לפנות את חבריהם שנורו על ידי השומרים, כאשר קצין SS שאל: ” מי מכם יודע לשיר? כמובן שכולם ידעו מיד לשיר”, סיפר דויד אחרי המלחמה. הוא עמד בפניהם ושר, בטוח בכל פעם שזה יהיה השיר האחרון ואחריו יוצא להורג. הלן השתמשה “בקשריה” והצליחה למנוע פעם אחר פעם את שליחתו לתאי הגזים. הוא גמל להלן על כל שלימדה אותו והוא מצידו לימד אותה לשיר שיר הונגרי.
מערכת יחסים זו נתנה לזוג הצעיר תקווה, שהחזיקה אותם בחיים הם תכננו עתיד שלם משותף ביניהם כשהמלחמה תסתיים. אלא שהחיים התגלגלו בצורה שונה. כשלנאצים נודע על הצבא האדום המתקרב למחנות המוות שלהם, הם פעלו כדי ולהשמיד ראיות לפשעיהם. אסירים הוצאו להורג, נוצרה מהומה גדולה והשומרים מיהרו לנטוש את המחנה ולברוח. דויד הסתתר ברפת סמוכה למחנה ויצא כששמע טנקים מגיעים. שיירת טנקים של הצבא האמריקאי עצרה מול האסיר שהופיע לפתע מולם, החיילים נתנו לו אוכל, מדים, הנחיות כיצד לירות באקדח וצירפו אותו אליהם. ציפי-הלן הצליחה לברוח ולהשתלב באוכלוסייה האזרחית הסמוכה.
עם השנים הכירו השניים בני זוג ונישאו. לפני מספר שנים נודע לדויד שהלן חייה בארה”ב כמוהו, הוא היה חזן והיא עסקה שנים בעבודה הומניטרית ובעזרה לאנשים במצוקה. הוא מצא את האישה שנגעה בחייו ובחיים של רבים אחרים, במיטת בית חולים, מטופלת על ידי סייעת. בעלה נפטר בשנת 1996 ולבני הזוג מעולם לא היו ילדים. היא איבדה את השמיעה והראייה שלה, אבל כשדויד נכנס לחדר “עיניה כמו הוארו, כמעט כאילו שהחיים חזרו אליה”, סיפר דויד לנכדו. הם ישבו שעות ביחד ודיברו. “הצלתי אותך חמש פעמים ממשלוח לתאי הגזים” היא אמרה, בשקט סיפרה לו כיצד פעלה על פי מה שסיכמו ביניהם וחיכתה לו לשווא, עם סיום המלחמה במרכז קהילתי בוורשה. היא סיפרה לו שהחברות איתו באושוויץ עזרה לה להצליח להתאהב, אחרי ששרדה את השואה.
לבקשתה, הוא לקח את ידה בידו ושר לה את השיר ההונגרי שלימד אותה לפני שנים, שמח להראות לה שהוא עדיין זוכר את המילים.

“בית כנסת הוא אחד המקומות שבהם סבא שלי היה הכי בבית, מקום שבו מסורת וקהילה משתלבות עם מוזיקה”, מספר הנכד אבי ויסניה, על סבו שנפטר ממגפת הקורונה “לאורך כל הפרקים השונים בחייו, המוזיקה היא שחיברה את הכל יחד. המוזיקה החזיקה אותו בחיים באושוויץ והמוזיקה קיימה אותו כחזן כאן באמריקה. דויד ויסניה תמיד שר. גם אם הוא רק היה מתקשר אליך כדי לתכנן ארוחות צהריים, הוא היה משאיר לך הודעה קולית שתמיד התחילה ב’הלווווווווווווו’ מתנגן – כאילו הוא שר את פרשת השבוע.
לכל מקום שהוא הלך, לסבא הייתה היכולת הייחודית הזו להקסים כל זר, להכיר חברים לכל החיים, כל מי שהוא בא איתו במגע פשוט התאהב בו – זה היה כמו קסם. לא רק הסיפור המדהים שלו על הישרדותו בשואה שמשך אליו אנשים, אלא הדרך שבה הוא רצה להצחיק אותך ורצה שתהנה מהחיים איתו.
יש דברים שלמדתי ממנו, מהקשבה לקול הזה שלו: לדאוג למה שקורה בעולם, לעמוד מול אי צדק; למדתי ממנו שכל האנשים אחראים זה לזה; ושלא משנה מה עברת, תמיד, תמיד אפשר להתקדם. הייתי עד לכך בעצמי, כשראיתי את סבי עומד בשער המוות של אושוויץ-בירקנאו, 75 שנה לאחר שנכלא ועונה שם, עומד לו שם זקוף וחוזר לשיר במלוא קולו – לא עוד כאסיר אלא כשורד”.