דרך הכיסוי התקשורתי של דונלד טראמפ, מלחמות של שלטון ותקשורת כיום בעולם ועד לשתיקת התקשורת הממוסדת לנוכח השואה בסוריה - עולות עובדות מעניינות באשר לעמדתו של כלב השמירה של הדמוקרטיה במקרים כאלה: איך לכסות את עלייתו של מנהיג פוליטי, שהשאיר אחריו עקבות של אנטי-חוקתיות, גזענות ועידוד לאלימות? האם העיתונות מוכנה לאמץ עמדה לפיה מושא הסיקור שלה פועל מחוץ לנורמות של החברה? או אולי היא תאמץ את העמדה מקטינת הראש, כי מי שניצח בבחירות הוגנות הוא על פי ההגדרה "נורמלי", מאחר ומנהיגותו משקפת את רצון העם?

9891-004-ed33846b

 

אלה הן השאלות איתן התעמתו עיתונאי ארה”ב, לאחר עלייתם של מנהיגים פשיסטים באיטליה ובגרמניה, בשנת 1920 ו -1930. כיסוי עליית הפשיזם באירופה, לא הייתה שעתה הגדולה של התקשורת האמריקאית.
בניטו מוסוליני אבטח לעצמו את ראשות הממשלה על איטליה, באמצעות צעדה ברומא, עם 30,000 חברי מפלגתו בעלי החולצות השחורות, בשנת 1922. בשנת 1925 הוא הכריז על עצמו מנהיג לכל החיים. בעוד מעשה כזה משקף ניגוד גמור לערכים אמריקאים, מוסוליני היה יקיר העיתונות האמריקאית, שפרסמה אודותיו לפחות 150 מאמרים בשנים 1925-1932, רובם ניטרליים, משועשעים או בעלי טון חיובי.

 

Benito Mussolini and US Secretary of State Henry Stimson, Rome, July 1931

Benito Mussolini and US Secretary of State Henry Stimson, Rome, July 1931

 

The Saturday Evening Post פרסם אוטוביוגרפיה מכובדת של הדוצ’ה בשנת 1928, שהעידה גם על הכרה כי “התנועה הפשיסטית החדשה היא קצת מחוספסת בשיטותיה,” ו-New York Tribune ראה בתנועה הפשיסטית כמי שמצילה את כלכלתה של איטליה. מנקודת ראותם, ההתפרצות שלאחר מלחמת העולם הראשונה של האנטי-קפיטליסטיות באירופה, הייתה איום בהרבה יותר גרוע מהפשיזם. למרבה האירוניה, בעוד התקשורת הודתה כי הפשיזם החדש הוא סוג של “ניסוי”, עיתונים כמו הניו-יורק טיימס הנפוץ, טענו שוב ושוב כי התנועה מחזירה את איטליה למה שנקרא “נורמליות”.

 

mussolini2-e1348061014182-449x307

 

לעומתם, כמה עיתונאים כמו המינגווי וכתבי עת כמו הניו יורקר, דחו את הנורמליזציה של מוסוליני האנטי-דמוקרטי, בעיתונות האמריקאית, במאמרים ביקורתיים חדים כתער, בהם לעגו למניפולציה המתוחכמת של מוסוליני על עיתונות ארה”ב וחוסר יכולתה להתנגד לו.
ההצלחה של מוסוליני באיטליה, נרמלה את הצלחתו של היטלר בעיני העיתונות האמריקנית, אשר, בשנת 1920 ותחילת 1930, באופן שיגרתי קראה לו “מוסוליני הגרמני”. העיתונות החיובית שקיבל מוסוליני באותה תקופה, סימנה את נקודת המבט של העיתונות בכלל והמשיכה גם בתפיסתה את היטלר. היטלר נהנה גם מיתרון, כי המפלגה הנאצית שלו זכתה בקפיצה מרעישה בקלפי מאמצע שנות ה-20 עד ראשית שנות ה-30, ממקמת עצמה מתנועה שולית, לבעלת נתח דומיננטי של מושבים בפרלמנט, בהם זכתה בבחירות חופשיות בשנת 1932.
אבל הדרך העיקרית אתה העיתונות נלחמה בשיני הארס של היטלר, הייתה בכך שהציגה אותו כסוג של בדיחה. על פי ניוזוויק הוא דמה לצ’רלי צ’פלין ו”ארשת הפנים שלו היא קריקטורה.”

 

newsweek_may_13_1940_mussolini

 

time_hitler

 

 

 

כאשר מפלגתו של היטלר נצחה בפרלמנט ואפילו אחרי שהוא נעשה לקנצלר גרמניה ב -1933 – כשנה וחצי לפני תפיסת השלטון הדיקטטורי – העיתונות האמריקאית סברה שהוא ירגע בהשפעת פוליטיקאים מסורתיים יותר, או שהוא עצמו יהפוך למתון יותר: נכון, טענו העיתונאים, יש לו קהל מעריצים, אבל חסידיו הם אלה מהבוחרים הנוחים להתרשם מ”דוקטרינות רדיקליות של תרופות אליל”, כמו שטען הוושינגטון פוסט. עכשיו היטלר דווקא יפעל בהגיון, בתוך ממשלה של פוליטיקאים “מפוכחים”. לעומתם היו שטענו ש”כשרון דרמטי” לא מספיק ועכשיו, כשהגיע הזמן למשול, חוסר האחיזה של היטלר בקרקע המציאות והעדר עומק המחשבה שלו, יחשפו. ה”ניו יורק טיימס” כתב לאחר מינויו היטלר לקנצלר, כי ההצלחה שלו רק “חושפת את חוסר התוחלת שלו לציבור הגרמני” והעיתון תהה אם עכשיו היטלר מצטער על שנטש את חברותו בפרלמנט בכדי לשבת בממשלה, שבה הוא יצטרך לקחת אחריות.

 

b62cd82fc521f00f7c06146328da5828

 

20150501155218hitlermusso2_edit

 

כך, העיתונות האמריקנית אמנם נטתה לגנות את היטלר האנטישמי בשנות ה-1930 המוקדמות, אבל היו הרבה מאד יוצאים מן הכלל. רובה המעיטה בדיווחים על אלימות נגד האזרחים היהודים בגרמניה, שגברה במהלך מלחמת העולם. בעיתונים רבים, גם מי שגינה את האלימות בגרמניה, שב והכריז כי היא הגיעה לקצה, ביטויים המעידים על נטייה של העיתונות לחפש איך להרגיע ציבור ולבשר על שיבה לנורמליות.
עיתונאים היו מודעים לכך שהם יכולים למתוח ביקורת על המשטר הגרמני, אך, למשל, כאשר בנו של שדרן CBS הוכה בגרמניה על ידי נאצים בחולצות חומות, מאחר ולא הצדיע לפיהרר, הוא בחר לא לדווח על כך. כאשר אדגר מורר, כתב הדיילי ניוז של שיקגו בגרמניה, פרסם עדות בשנת 1933 שגרמניה נעשית “בית משוגעים סגור”, משרד החוץ הגרמני הפעיל לחץ על משרד החוץ האמריקאי “לרסן את הכתבים האמריקאים”. אלן דאלס, לימים ראש ה- CIA, נזף אז במורר שהוא “לוקח את המצב בגרמניה יותר מדי ברצינות” והמו”ל של העיתון אפילו הבריח אותו אל מחוץ לגבולות גרמניה, מחשש לחייו.
עד שנות 1930 המאוחרות, רוב העיתונאים בארה”ב המעיטו בחשיבותו של היטלר או שלא דמיינו כמה נורא יכול המצב להיות.
עיתונאית בשם דורותי תומפסון כתבה אז בשנת 1935 “אנשים אף פעם לא יכולים לחזות ולזהות את הדיקטטור שלהם מראש. הוא אף פעם לא עומד לבחירה בפלטפורמה של דיקטטורה. הוא תמיד מציג את עצמו בתור מכשיר של הרצון הלאומי. השיעור שלנו לארה”ב”, היא כתבה, “כאשר הדיקטטור שלנו יופיע, אתם יכולים לסמוך על זה שהוא יהיה אחד מבחורינו הטובים והוא יעמוד למען כל דבר מסורתי אמריקאי.”

 

היטלר ומוסליני והסכם מינכן

היטלר ומוסליני והסכם מינכן

 

לכל הכתבות בקטגוריית תרבות
+כתבות מומלצות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
תרבות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
מדי פברואר, נכנסים עשרות הגברים ליער ומגיחים ממנו כשהם לבושים מכף רגל ועד ראש
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
תרבות
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
מסעות הפרסום של הבלט של הונג קונג, תמיד הפתיעו במקוריותם המפתיעה: לציון יום השנה
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
תרבות
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
  מלבד הנופים מפעימי החושים, העיר הקטנה הזו מתהדרת בבתים הבנויים בסגנון סיפורי אגדות