היונה הזו העבירה הודעות מגדוד של חיילים לכודים במצור, במלחמת העולם הראשונה והצילה כמעט 200 חיילים ממוות. היא נורתה פעמים רבות על ידי הנאצים ואיבדה רגל ועין. אחרי ששוחררו ונחלצו מהמצור, דאגו החיילים לרגל עץ ליונה ונתנו לה את השם "Cher Ami", אם כי היונה היתה נקבה ובצרפתית הפירוש הוא "ידיד יקר".

 

 

בני הזוג בתמונה הם שני פרפורמרים ידועים. הצלמת, דונה פראטו, הגיעה אליהם במסגרת פרויקט צילומים שעשתה על סלבריטאים עשירים. באותו לילה ב-1982, בביתם של בני הזוג, היא לכדה את אחורי הקלעים של השניים וצילמה את הגבר מכה את אשתו. כל עורכי המגזינים סירבו לפרסם את הצילום המשפיל של בני הזוג המוכר והנערץ, אבל הצלמת ידעה שצריך לעשות משהו בכדי לשים קץ להתעללות המרושעת הזו ובשנת 1991 פרסמה את הספר "לחיות עם האויב". הספר תיאר אירועים של אלימות במשפחה ותוצאותיהם. בזכותה, ב-1994, חוקק הקונגרס את החוק נגד אלימות בנשים.

 

 

צילום של ז'אק גורמלן, הפך לאחת מהתמונות האיקוניות של צרפת. ב-6 באפריל 1972 בסנט-בריוק, פרצה שביתה של פועלים ובהמשך הם יצאו לרחובות להפגין. משטרת צרפת שילחה נגדם, יחידה מיוחדת ליזור הפגנות. בתצלום עומדים שני גברים – גיא בורמייה, פועל וז'אן-איבון אנטיגנאק, שוטר. כפי שהתברר, השניים היו חברי ילדות שגדלו זה עם זה. הצלם נזכר אחר כך: "ראיתי אותו [גיא בורמיו] הולך אל חברו השוטר ותופס אותו בצווארון, בוכה בזעם ואומר לו: 'הכה אותי, זו המשימה שלך'". אבל החבר שלו, השוטר, לא הזיז אצבע.

 

 

צילום מרשים ומפתיע זה צולם על ידי דוד סימור (אחד מהצלמים המובילים של המאה ה -20), בבית לילדים פגועים נפשית בוורשה, 1948. המשימה באותו יום היתה לצייר "בית" על הלוח. בעוד ילדים אחרים מציירים בתים, טרז'קה הקטנה, שגדלה במחנה ריכוז, ציירה משהו שונה לגמרי. אפשר רק לתהות מה מתאר השרבוט שלה, אבל נראה שהכאב והזוועות שסבלה במחנה ניכרים בו בבירור.

 

 

באביב 1987, באלבא יוליה, רומניה, ביקשה הממשלה ליישם תכנית בנייה חדשה, אשר דרשה לפנות שדרת בניינים, אלא שבניין דירות אחד עמד בדרכה של התוכנית. לכן הוחלט לפצל את הבניין לשניים ולהעביר את החלקים כ-180 מטר הצידה. בבניין דרו 80 משפחות ומשקלו היה מעל 7600 טון. התהליך נמשך רק כמעט שש שעות ולווה בעשרות אגדות אורבניות, שידעו לספר על דיירים שנשארו בבניין לאורך כל התהליך, ואישה אחת אפילו הניחה כוס מים על שפת המרפסת שלה, שלא נשפכה.

 

 

התצלום המפורסם, שממחיש בצורה מושלמת את האתגר שעמד בפני התנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, צולם על ידי הוראס קורט. התמונה מציגה קבוצה מעורבת שומו שמיים, של צעירים לבנים ושחורים, שוחים בבריכה של מוטל מונסון מוטור לודג' ב -18 ביוני 1964, בעוד מנהל המוטל שופך חומצה למים בו הם שוחים.
שבעה ימים לפני האירוע, מרטין לותר קינג ג'וניור נעצר על הסגת גבול באותו מונסון מוטור לודג', לאחר שהתבקש לעזוב מסעדה בה סעד עם עמיתים. קבוצת מפגינים לבנים החליטה למחות על כך בצורה לא אלימה והחליטה לקיים שחייה משותפת עם שחורים, בבריכה המיועדת ללבנים בלבד. מנהל המוטל, ג'ימי ברוק, במאמץ לעצור את הפריצות, שפך בקבוק חומצה מוריאטית אל הבריכה, בכדי להפחיד את השחיינים ולגרום להם לצאת.

 

 

תמונה שווה אלף מילים, אבל זו כנראה שווה יותר. החיים במהלך מלחמת העולם היו קשים, מחסור קשה במזון ובמקומות עבודה. עבור אנשים מסוימים, המאבק נמשך גם אחרי המלחמה. בתצלום טרגי זה, שצולם ב-1948, נראים ארבעה ילדים, בזמן שאמם מסתירה את פניה מהצלם מבושה. לוסיל חליפו, בת 24, בהריון עם הילד החמישי שלה באותה עת. משפחתה עמדה בפני פינוי מביתם ובכדי לחסוך אומללות מילדיהם, בחרו ההורים במכירה פומבית של ארבעת ילדיהם. כל הילדים נקנו לבסוף. כמה מהם, על-פי השמועה, הועברו לעבדות.

 

 

זה צילום שיכול היה להראות רומנטי, אלא שלאמתו של דבר, זו סצנה קורעת לב. בוקר אחד, באביב 1954, צלם של הלוס אנג'לס טיימס, ג'ון גאונט, עמד בחצר הקדמית של ביתו כששמע את השכן שלו צועק "משהו קורה על החוף!" ג'ון תפס את המצלמה שלו ומיהר החוף. כשהגיע, ראה זוג ליד המים, אוחזים זו בזה. כפי שהתברר, בנם בן 19 החודשים, שיחק בחצר ביתם והצליח לצאת מהבית אל החוף ונעלם לתוך המים. התצלום הופיע בעמוד הראשון של לוס אנג'לס טיימס וזכה בפרס פוליצר.