בתמונה: בין שתי האסטרטגיות של ההתמודדות עם בניינים ומרקמים ישנים – שימור או הריסה לשם בניה מחדש, השימוש המחודש מציע דרך אחרת: מיחזור תוך התאמה לצרכים חדשים. באסטרטגיה זו טמונה הבחירה להביט קדימה לעתידם של תושבי העיר ולא רק לעבר ההיסטורי של המונומנטים האדריכליים.

מִינָאסֶה, בן 15, תלמיד תיכון מספר:
"אחרי בית–הספר נלך כל החבר'ה למתחם התיאטרון החדש. נרד ברחוב הראשי של השכונה, נחצה את הכביש הסואן, נצעד בטיילת לאורך הנחל, נעבור דרך שדה הנרקיסים. אני מקווה שנגיע לתיאטרון לפני כולם. רק שנתיים חלפו מאז שנהגנו לבלות שם, ליד הנחל. מתחבאים מההורים, מתבודדים, כועסים. הכל היה כל כך מזוהם: שקיות ניילון משומשות, מים ירוקים, חיות מתות. לא היתה טיילת ועל תיאטרון בכלל לא חלמנו.
מוזר, לפני שנתיים אפילו לא ידעתי מה זה תיאטרון, והיום אני יודע שכשאהיה גדול אני רוצה להיות שחקן. זה הרבה יותר כיף מאשר לשוטט ברחובות… אבל עכשיו אני חייב לרוץ. תהיה הקרנת בכורה הערב, עם השחקנים עצמם, כולם מגיעים הישר מפסטיבל הסרטים בברלין. המדריך שלי אומר שהתיאטרון שלנו הביא את תרבות הפרינג' לעיר. את המתחם החדש אני מכיר היטב. אני לומד שם דרמה שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים, אבל הכי אוהב להגיע אליו בלילה. המקום תמיד מלא אנשים, אורות צבעוניים, רעש, ג'ינסים ושמלות ערב, תסרוקות של מספרה ושערות צבעוניות ועומדות – כמו שלי. לא משעמם. על הפסים הנטושים של הרכבת בנו בר. ממש ככה. השתמשו בקרונות הישנים… בצמוד לפסים בנו גרם מדרגות רחב ומרשים שמאוכלס באמנים, ציירים, פסלים, שחקנים. למעלה, ברחבה שבין המדרגות לבניין הבטון הגדול, מארגנים לפעמים בזארים. גם דודה שלי מכרה כאן פעם סלים צבעוניים שהיא אורגת בעצמה, כפי שנהגה באתיופיה.

שיקום מבני תעשייה ישנים ונטושים והפיכתם למבנים במרכז עירוני אלטרנטיבי כבר בוצעו במקומות רבים בעולם המערבי: אמסטרדם, רומא, ניו–יורק, בילבאו, פריז, קופנהגן, דויסברג, ברלין ועוד. אצלנו שוכנת עיר תעשיה 'קלאסית' בה נמצאת במה אידיאלית להצגת המודל הישראלי לשיקום אזורי תעשייה, שאינו נופל בפוטנציאל שלו מאזורים דומים בעולם. ההזדמנות שלנו היא חיפה.

בתמונה: קונוס בטון חשוף ואימתני בתוכו מבנה ענק של פלדה וזכוכית יוצרים חללים גבוהים בעלי עוצמה, המוארים באורות צבעוניים ולפידי אש. חלל דרמטי עוצר נשימה. יעל, עורכת דין מהכרמל,
מתרגשת מבניין זה למרות שראתה עולם.

בתמונה: פעם מקום שומם ומאיים, היום מוקד בילוי מרגש בכל שעות היום ובייחוד בלילה, ללא הפרעה למרקמי המגורים: מגדלי הקירור לשעבר של בתי הזיקוק.

בכניסה לבניין הבטון – חלל עצום, גבוה נורא, עם פתחים מוזרים. מספרים שפעם זה היה מחסן של גרעינים ושל זרעים. יש ממנו כניסות לחללים רבים בכל מיני גדלים, בכל מיני צורות, ובכל אחד מתרחשת תמיד פעילות אחרת. יש כאן תיאטרון קטן לעשרים איש, שם אנחנו עושים חזרות, ויש למעלה גם אולם גדול אליו יכולים להיכנס כמה מאות אנשים. זה נפלא כי כל פעם קורה כאן משהו אחר. המדריך שלי הוא אחד ממנהלי המקום והוא גילה לי שהם מתעקשים לגוון את הפעילויות, ושזו עבודה קשה. הכי מיוחדת בבניין הזה היא הקומה השישית, ממנה מגיעים לקופסת הזכוכית שיוצאת מתוך הבניין החוצה. שם כל העיר רואה אותך. לא מזמן עשו בקופסא הזו מופע אורות. אומרים שכל העיר ישבה וצפתה, ושאף טלוויזיה לא נדלקה בעיר באותו הערב".

יעל, עורכת דין, בת 32 , נשואה לרן, עובד היי טק ואם לתינוקת, מתלבשת ומסבירה לשמרטפית:
"שוב הודיעו שאזור התעשייה בעיר פקוק, בדיוק כשאנחנו צריכים להגיע לשם, ולמרות שכבר מאוחר בערב, הרבה אחרי שעות הפקקים. לא מזמן, לפני שנסענו לאנגליה ללמוד, המקום עוד היה שומם לגמרי. ביקרתי בו אולי פעם אחת בחיי. היום הוא הפך מוקד בילוי מרגש בכל שעות היום, אבל בייחוד בלילה. המעסיקים של רן חוגגים את הנפקת החברה שלהם במיליונים. הם שכרו את החלל הכי אופנתי בארץ: את אחד ממגדלי הקירור לשעבר של בתי הזיקוק. אני הייתי שם לפני כמה חודשים בהשקה של ספר, כך שראיתי את המקום מבפנים. מדהים. אפילו באנגליה לא ראינו דבר כזה, וראינו המון. בקונוס האימתני של הבטון הקימו מבנה ענק של זכוכית, שתלוי על עמודים עצומים של פלדה. החלל המשתרע לגובה של עשרות מטרים פתוח ברובו, כך שהמבקרים החדשים העומדים בכניסה ומביטים מעלה אינם יכולים להינתק מעוצמתו. גרמי מדרגות מפוזרים בפינות שונות בחלל, גלריות פתוחות, קירות זכוכית שנראים עקומים, חורים ברצפות, פרוג'קטורים על קירות הבטון החשוף, אורות צבעוניים, לפידי אש בחלל המרכזי. חלל דרמטי עוצר נשימה. אבל הרחבה התלויה מעל לבניין, זו שצופה אל העיר – מרגשת אותי יותר מכל. שם הופיע לפני חודשיים ליאונרד כהן והיום תתקיים בה מסיבת הריקודים. מסביבה מעקות גבוהים מבטון וזכוכית שעוצרים את הרוחות החזקות, ובכל זאת היא מפחידה. אח"כ מתרגלים. כתושבים, מעולם לא ראינו את העיר מהנקודה הזו – מאזור התעשייה.
ככלות הכל, מעולם לא הורשינו להיכנס לכאן. זו חוויה מוזרה לעמוד שם. קצת מזכיר לי את הטיול ליונגפראו באלפים השוויצרים, כשעמדנו באמצע הדרך על הצוק. אבל הפעם זה בעיר שלי ומול הבית שלי".

הרס מבנים מייצר פסולת בניין עצומה, ובנייה חדשה מצריכה משאבים עצומים. מדוע לא לחסוך את האנרגיות המיותרות האלה ואף ליהנות ממבנים מרהיבים ביופיים?

בתמונה: חללים גדולים רב תכליתיים יאפשרו מגוון עצום של אירועים קבועים ומשתנים; מוסיקה, מחול, אמנויות הבמה, ברים, מסעדות, גלריות, ואף תעסוקה. החללים יאכלסו אירועים ציבוריים ופרטיים, המוניים ואינטימיים, אירועי תרבות קצה כמו גם אירועים לכל המשפחה. למעשה, כל מה שלא מוצא מקום בעיר הקונבנציונאלית יוכל למצוא את מקומו כאן.

בתמונה: בעבר מחסן זרעים, בעתיד אכסנייה לתיאטרון קצה; מפעל הזרע מציע חללים של תרבות, אמנות, מועדונים ובארים. עבור מינאסה הגר בשכונה הסמוכה המאופיינת במעמד סוציו אקונומי נמוך בגלל קרבתה לתעשייה, והסובלת ממחסור במבני ציבור – הבניין המחודש מהווה מקום מפלט, לימוד, גדילה ובילוי. תכנון והדמיות: אדר' רותי קפלן

מוחמד, בן 62 , מורה, נשוי לעודה, מתאמת המרכז הבין–תרבותי, אב לארבעה וסב לשבעה נכדים כותב לאחיו:
"אני לבוש בחליפה החגיגית שלי ועודה בשמלת ערב יפיפיה. זה היום הגדול שלה: היא עומדת להרצות בפני כמה מאות אנשים על תרומתה לפרויקט החדש שבבניין תחנות הכוח לשעבר. עודה מארגנת אירועים וכנסים של ערבים ויהודים בפרויקט הדו–קיום הראשון בעיר. איזו גאווה לכל המשפחה! עודה צוחקת ש"הבניין אמנם מזוהם, אבל לפחות לא נגוע בפוליטיקה ולא טעון במשקעים חברתיים"… למעשה, זה יהיה משפט הפתיחה בהרצאה שלה, בה היא תסביר כיצד הפרויקט גדל לממדים עצומים והתפרסם בכל העולם. בהרצאה שלה תספר עודה על ימיו ראשונים של הפרויקט. על ביקורה הראשון באתר ועל הגילוי של הבניין המוזנח והנטוש. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הם חיפשו מקום ניטראלי: מקום שלא נמצא בשכונות היהודיות ולא בשכונות הערביות, אבל לא מצאו בניין מתאים במקום הולם. בסופו של דבר, הגתה עודה את רעיון מבנה התעשייה: הרי זהו אזור מרוחק המכיל מבנים גדולים עד מאד עם חללים שיכולים להתאים לכנסים! על החלונות הארוכים והגבוהים של המבנה — היא לא תספר. אבל אני יודע שהצללים הארוכים, הם–הם ששבו את ליבה.
ההתחלה היתה צנועה: רק כמה עשרות פעילים, אבל הגלגל החל להתגלגל. יזם צעיר פתח בית מלון קטן בסמוך לבניין, שהתמלא עד אפס מקום בימי כנסים, לאחריו נפתחה מסעדת השף הכי מדוברת בעיר. מהר מאד קנתה קבוצת משקיעים את החלל האחורי של תחנת הכח והקימו בו גלריה קטנה לאמנות מודרנית ומעליה, כך שמעתי, דירות שלא מן העולם הזה. והחלל של עודה? — גם הוא היה זקוק לתכנון של ממש. אחרי תחרות אדריכלים גדולה ומתוקשרת, עוצב פנים הבניין. האדריכלים הציבו במרכז הבניין גרם מדרגות מזכוכיות ומתאורת לדים שמאיר את החלל כולו. בסמוך לדפנות נוספו מחיצות מאירות וצבעוניות מחומרים חדשניים, חצי שקופים. המחיצות הניידות מאפשרות את פיצול החלל לחדרים קטנים, כמו גם לאולמות ענק. חלל גמיש, ולא רק בתכנים או במימדים: בשבוע שעבר האולם היה אדום. היום בערב הוא יהיה בגוון של זהב".

בתמונה: מעל לבניין מרחפת רחבה הצופה אל העיר: כיכר עירונית מזן אחר, מרחב מרהיב להופעות, מסיבות, ערבי גאלה או שיחות רומנטיות. התושבים מעולם לא הורשו להיכנס למקומות האלה שהיו מחוץ לתחום. לפתע מתגלה העיר מזווית אחרת, חדשה ומפתיעה.

שלושת המונולוגים דמיוניים. ואולי לא?!
שיקום מבני תעשייה ישנים ונטושים והפיכתם למבנים במרכז עירוני אלטרנטיבי כבר בוצעו במקומות רבים בעולם המערבי: אמסטרדם, רומא, ניו–יורק, בילבאו, פריז, קופנהגן, דויסברג, ברלין ועוד. בערים אלה הובן כי לשימוש מחודש בנכסי התעשייה ישנו ערך אדריכלי, סביבתי, כלכלי, תרבותי וחברתי: לא לזרוק וגם לא לשמר, אלא למחזר מבנים תוך התאמתם לצרכים חדשים. ככלות הכל, הרס מבנים מייצר פסולת בניין עצומה שאותה צריך לטמון בקרקע, אי–שם, ובנייה חדשה מצריכה משאבים עצומים גם כן. מדוע לא לחסוך את האנרגיות המיותרות האלה ואף ליהנות ממבנים מרהיבים ביופיים?
תחילת הסיפור טמון בהיסטוריה של התיעוש והעיור, שני תהליכים מודרניים השזורים זה בזה. חלק מן הערים המערביות גדלו משמעותית כתוצאה מהתפתחותה של התעשייה במאה ה 19- ובתחילת המאה ה -20. בערים אלה ריפדו המפעלים החדשים את מרכז העיר החד מוקדית, בטבעת בנויה חדשה, שהפכה במהרה לסמל העידן המודרני. נופי העיר השתנו לבלי היכר: ארובות התעשייה החליפו את הצריחים ומגדלי הפעמונים.
התעסוקה החדשה משכה אנשים רבים אל העיר. ההגירה אל העיר הגדילה את המרחב העירוני הבנוי תוך צמצום מימדיו וחשיבותו של הגרעין ההיסטורי. והנה, בקושי, מאה שנים אחר–כך, במחצית השנייה של המאה ה-20 החלה התעשייה מצמצמת את היקפיה, את נכסיה ואת עוצמתה מעבירה את קווי הייצור שלה לעולם הלא מערבי…, נוטשת את ימיה הטובים מאחור ומשאירה אחריה אדמות חרוכות וקרקעות מזוהמות ועזובות.
ברחבי העולם כבר זיהו את משמעותו של הרגע הזה: את ההזדמנות לנקות, לרפא, לגלות ולחשוף מחדש מקום אסטרטגי שלא יסולא בפז – הטבעת הסמוכה למרכז העיר. זוהי לא רק הזדמנות להרחיב
את המרכז העירוני, אלא גם לספק אלטרנטיבה עבורו. אין מדובר במרכז העירוני המסורתי, אלא במרכז "אחר" המציע נוף בנוי ונוף אנושי ייחודי. 'אחר' כיוון שקיימים בו מבנים שונים שיכולים להיות אבן שואבת לאנשים שמעדיפים דברים 'אחרת': סגנון אחר, תיאטרון אחר, מוזיקה אחרת, אוכלוסיה שבוחרת לחיות את חייה אחרת, שמעדיפה בילויים אחרים, שיש בה סובלנות כלפי מה שאינו נורמטיבי, שאוהדת את מה שנמצא אנשים אלה משתייכים על פי fringe ב"תרבות הקצה".
ריצ'ארד פלורידה, כלכלן, חוקר, סופר ועיתונאי בינלאומי מוביל, ל"מעמד היצירתי". פלורידה מוכיח בספרו רב המכר 2002 “The Rise of the Creative Class“ שאנשים המשתייכים לקבוצה זו אינם בוחרים את מקום מגוריהם לפי העבודה, אלא את העבודה לפי מקום המגורים. "המעמד היצירתי" קשור לעיר ולחיי התרבות שלה יותר מאשר לקהילה שבה גדל או למד. הוא יחליף מקומות עבודה ואף ינהל קשרים חברתיים שטחיים, אך לא יוותר על חיבור לעיר תוססת ופעילה. אלה הם האנשים שיביאו אנרגיה חדשה לרקמה העירונית הבנויה, שיעשירו את הרקמה החברתית, ושייצקו משמעות ותוכן
לחיים העירוניים. פלורידה מצא שערים בהן קיים מעמד יצירתי דומיננטי ("ערים יצירתיות") הן לא רק ערים אהובות ומרגשות אלא בעיקר ערים בעלות השפעה על הכלכלה הלאומית והבינלאומית. לשיטתו, ערים המבקשות להתפתח כלכלית ותרבותית צריכות לתת מקום לאוכלוסיית המעמד היצירתי ובעיקר למה שהיא מייצגת: גיוון, ריבוי ועושר, מתוך אהדה וכבוד ל"אחר".
כך מצא פלורידה שהמעמד היצירתי נמשך למרקמים עירוניים מיוחדים ביניהם אזורים היסטוריים בכלל ואזורי תעשייה בעלי מבנים מרהיבים בפרט.
כאן, ממש מתחת לאף, יש לנו הזדמנות נפלאה להפוך חלום למציאות, להפוך את סיפורן של שלושת הדמויות לחיים אמיתיים. כאן, שוכנת עיר תעשיה 'קלאסית' בה נמצאת במה אידיאלית להצגת המודל הישראלי לשיקום אזורי תעשייה, מודל שבאופן מפתיע אינו נופל בפוטנציאל שלו מאזורים דומים ונערצים בבילבאו שבספרד, גלאזגו שבסקוטלנד, או פיטסבורג שבארה"ב. ההזדמנות שלנו היא חיפה. חיפה יועדה להיות עיר התעשייה המובילה במזרח התיכון על ידי השלטון המנדטורי, שבהחלטתו זו חרץ את גורלה. מזה שנים רבות סובלת חיפה ממפגעים סביבתיים (זיהום אוויר, מים וקרקע), להם נלוו השלכות תפיסתיות (דימוי של העיר המזוהמת ביותר במדינה), כמו גם שינויים בחתך האוכלוסייה של העיר (עיר פועלים "אדומה", שבה קמים מוקדם בבוקר לעבודה ובה הולכים לישון מוקדם בערב), והשלכות תרבותיות (הווי תרבותי וחיי לילה עייפים). העדר חיי התרבות וחיי הלילה, הדימוי הסביבתי הירוד ובעיות התעסוקה גורמים לבריחת צעירים מן העיר ולקיבוע התדמית העירונית הבעייתית.
כמובן שלא יהיה זה מדויק לטעון שכל תכונותיה השליליות של חיפה נובעות ישירות מנוכחותה של התעשייה, אבל אין ספק שהיא תרמה לכך רבות. בנוסף לדימוי של עיר תעשייה מזוהמת, לחיפה גם דימוי של עיר טבע. עיר פרברים ירוקה המטפסת על הר הכרמל, משקיפה מגבוה. אפשר להניח שהודות למרכיבים השליליים של דימוי העיר, נצמדו תושביה דווקא למרכיב ה'חיובי': הירוק השקט, המרוחק והבריא. הבחירה במוטיב 'הירוק–השקט' שבו אסור לגעת, השתרשה עמוק כל כך באתוס העירוני, עד שהתושבים מתנגדים אינסטינקטיבית ובעוצמה לשינויים בכלל ולבנייה חדשה בפרט (בעיקר בפרויקטים השואפים לאינטנסיביות עירונית). כך התווסף לעיר גם דימוי של חברת "מיינסטרים" שקטה ורוגעת, רדומה ומשפחתית — בה הנורמטיבי הוא בעל הבית.
כיום עומדים בחיפה בנייני תעשייה מפוארים רבים ונטושים המחכים לימים אחרים. בעלי הנכסים המחכים לגואל (או לקונה) מנסים להוריד את עול האחזקה (ואם אפשר גם לשפר מעט את הדימוי על–ידי עוד מרכז מבקרים שיציג אמנות מסחרית, או פרסום אמנותי של מחלקת קריאטיב של חברת פרסום תל–אביבית.
גישתם הפרגמאטית דוגלת, ביודעין או שלא ביודעין, בהנצחת התעשייה וההיסטוריה שלה תוך הפיכת בנייניה ל"מונומנטים" המפנים את פניהם לעבר, לימי הזוהר. רק שדרוג העיר, בהיבט הפיזי והתפקודי, ימשוך מעמד יצירתי מגוון, מתחומי אמנות, תקשורת, חינוך ועוד, ורק כך יגיעו הצמיחה הכלכלית והפיתוח התרבותי הנכספים.

צילום
צחי אוסטרובסקי
הדמיות
אדריכלית ד"ר עינת קליש רותם
אדריכלית רותי קפלן
לודמילה מקסימוב
המאמר פורסם בדומוס 008 יולי 2010