המושבה הגרמנית בחיפה הפכה לאחד מצירי החיים השוקקים של העיר ולמחולל אורבאני. דרך תכנון בניה חדשה ברחוב ההיסטורי, שרוח נעורים מנשבת בו, נשאלת השאלה האם לחבור לארכיטקטורה הישנה, או להבליט את החדש והמודרני.
בשנת 1869 החלו להגיע הטמפלרים לארץ הקודש להקים בה מושבות חקלאיות. הנוצרים המשיחיים הללו, הגיעו מגרמניה לייסד כאן מושבות חקלאיות ומודרניות כדי לקרב את הגאולה. המושבה הראשונה הוקמה בחיפה. בציורו הידוע של יעקב שומכר משנת 1877, נראים הבתים אדומי הגג של הטמפלרים לאורך הרחוב המרכזי הישר: רחוב רחב מאוד שתחילתו בשפת הים וסופו בהר הכרמל. שיפועו של הרחוב מתון, וממנו יוצאים רחובות משניים, מאונכים.
הרקמה של המושבה הטמפלרית אוורירית מאוד. החלקות הגדולות, שהכילו גם מבני משק, משאירות מקום רב לירק ולחקלאות להשלים את הגדרת החלל. ואכן, נוכחותם של העצים והשיחים משמעותית: הם אלו, שמגדירים את החלל הציבורי של המושבה, לא פחות מהבתים עצמם.
הבתים – בתי אבן משופעי גג משלבים ברכות שני מקומות: הם מכילים מרתף ועליית גג כנהוג בגרמנייה, מחד גיסא. מאידך גיסא הם בנויים אבן ולא עץ ושיפוע הגג מתון יותר מהמקובל בגרמנייה עתירת השלגים. עם השנים אימצו חלק מהבתים את דפוס בית הליוואן – אותו חלל מרכזי ומפולש שאפיין את הבנייה הערבית במזרח התיכון ב 150 השנה האחרונות. הבית הטמפלרי, ידע אפוא לענות לצרכים התרבותיים של דייריו הגרמניים, כמו גם לתת מענה לתכונות הפיסיות של המקום המזרח-תיכוני בו נבנה.
צילום: שי אפשטיין
עם השנים הלכה חיפה והתרחקה מהים. הבריטים ייסדו בה נמל ראשי והפקיעו את הים לצרכיי האימפריה. הם אף ייבשו חלק מהים והקימו עליו בלוקים אורבאניים המשכיים. בנייניו של הולידי בדופן רחוב דרך המלכים דאז (רחוב העצמאות של היום), שיוצרים קו רחוב נוכח ונדיר במקומותינו – חסמו סופית את הקשר לים, והעמיסו גבול נוסף בין העיר לים, כאילו הנמל ומסילת הרכבת אינם עושים זאת בהצלחה. האוכלוסייה היהודית עלתה במעלה ההר: שכונת הדר הכרמל ממוקמת על המדרון. שכונת “אחוזה” – ממוקמת כבר בפסגת הכרמל. והטמפלרים? הם גורשו מהארץ על-ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה.
כיוון שחיפה עלתה במעלה ההר, הלכו מורדותיה ונזנחו. המעט שנותר מהעיר התחתית, שטרם מלחמת העצמאות גרו בה ערבים והיהודים – הלך והתפורר. גם המושבה הטמפלרית נשכחה ומלאה במוסכים, בבתי מלאכה ובמגורים של אוכלוסיה מרמה סוציו-אקונומית נמוכה. כך, עד שבמחצית השנייה של שנות התשעים החליטה העירייה לשקם את המושבה.
צילום: שי אפשטיין
במסגרת אותה התעוררות רכש יזם פרטי קרקע בשטח 3 דונם במושבה, בפינתו בניין טמפלרי מוזנח. מתוך רפלקס מותנה, המקשר בין נוף ציורי לאוכלוסיות בוהמיאניות של אומנים וסטודנטים, התבקש האדריכל נתי רותם לתכנן במקום 80 דירות סטודיו. בקומת הקרקע תוכננו מסעדות ומקומות בילוי. סך השטח הפנימי הנדרש היה 7,000, פי 23-38 מהשטח הממוצע של הבתים במושבה, שנע בין 180 מ”ר ל 300 מ”ר. פרויקט זה אמור היה לחבור לבית טמפלרי מוזנח, שיועד לשימור.
ההחלטה האדריכלית הראשונה נגעה למהות החיבור לרקמה הקיימת. רקמה היסטורית, ששורשיה בתרבות אחרת ובאידיאולוגיה זרה. האם ליצור בניין גדול, או שמא לפרק את המסה למסות קטנות, תוך כדי השתלבות במרקם הקיים? האם ליצור בניין עתיר זכוכית, “עכשווי”, בניין שמצהיר על עצמו שהוא “מבנה ציבור”, או שמא לשמור על החזית האטומה יחסית של מבני המגורים? האם ליצור בניין המעיד על הפעילות המתרחשת בו, או להעלים אותה מאחורי הקירות? האופציה השנייה נבחרה. הפרויקט פוצל אפוא לארבעה מבנים: שלושה חדשים (בני 3 ,4, ו-5 קומות), המבנה הרביעי היה המבנה שנועד לשימור. הכניסה לבניינים החדשים הונמכה כדי שגובה המבנים לא יאפיל על הבתים הטמפלריים.
צילום: שי אפשטיין
צילום: שי אפשטיין
כפועל יוצא מהחלטת המוצא גובש גם אופי החזית: חזית מטויחת, צהבהבה, כטיח המקורי שהיה על הבתים הטמפלרים. עם הזמן התפורר הטיח מהבתים הטמפלרים ונחשפה האבן. בית הקשתות מתכתב לפיכך עם הבנייה הטמפלרית המקורית, אף יותר משעם תוצאותיה דהיום. ציפוי האבן סביב לפתחים, לפינות הבניין והקרניזים – מאזכרים את הבנייה המקורית. גג הרעפים האדום שומר על שיפוע מתון. הפרויקט נטמע בסביבתו הן בקנה המידה והן בפן הצורני שלו, אולם מה באשר למערכת היחסים בינו לבין החלל האורבאני? הבתים הטמפלרים, כזכור, היו חלק ממערכת משקית חקלאית שאיננה רלוונטית כיום, וודאי שאינה רלוונטית לסיטואציה הנשאפת של רחוב ראשי.
תוכנית נולי, שתיארה את רומא בתקופת הברוק, מתבססת על שני צבעים: לבן ושחור. השחור מסמל את המסה הבנויה. הלבן הוא החלל בינות למסות – החלל הציבורי – המקום בו מתהווה העירוניות. תיאור המושבה כולה בצבעים של שחור ולבן – תחטיא את אופייה, שכן המסות הבנויות אינן מגדירות את חלל הרחוב. חלל הרחוב מוגדר על-ידי כל מה שמעבר למסה הבנויה: העצים, הצמחייה והגדרות. בלשון אחרת: חלל הרחוב של המושבה מוגדר על-ידי מערכת החציצות שבין המבנה לבין הרחוב. אולם בניגוד לכך, השכיל תכנון הנוף ברחובה הראשי של המושבה, פרי יצירתם של אדריכלי הנוף גרינשטיין – הר גיל, לבטל את החציצות: הוא חשף את הבתים לרחוב. עיבוד תלת מימדי של משטח הדריכה מגדיר בעדינות תתי חללים.
זו גם הגישה התכנונית של בית הקשתות: הבניין חי את החלל העירוני שסביבו ופונה כלפי חוץ. למעשה הוא פונה רק כלפי חוץ. ארבעת הבניינים סובבים כיכר פנימית שמהווה את הכניסה לכל שלושת המבנים החדשים, וכמובן – מהווה המשך לחלל העירוני של המושבה. ארקדה מקושתת יוצאת מחזית הבניינים אל הרחובות הנושקים כדי לצור חלל ביניים – בין המסה הבנויה לבין הרחוב. חדות המפגש בין ה”שחור” של המסה הבנויה לבין ה”לבן” של החלל העירוני כה משמעותית, עד שאין לבניין את ה”כיכר” הפרטית שלו: אין לו לובי פנימי, המיועד לשוכני הבניין בלבד. הכיכר שדובר בה, שממנה מתבצעת הכניסה למבנים מעוטרת בשני עמודים ירוקים עגולים נטולי קישוט וגובלת בדלת זכוכית, שאחריה חדרון כניסה ומעלית. פונקציונאליות רזה המבטלת את הפרטי מפני הציבורי. המקום היחיד בו חוגג הבניין את עצמו פונה גם הוא החוצה. זוהי המרפסת, המחברת בין שלושת המבנים החדשים. בתכנון היתה המרפסת אמורה לחבור לקפיטריה של דירות הסטודיו.
צילום: אורנה מרטון
סטודנטים ואומנים לא הגיעו לבית הקשתות. עובדות אלו התבררו תוך כדי הבנייה ותוכו של הבניין הוסב למשרדים. כל משרד בנה לו ממלכה קטנה ומעוצבת: החל מפרקטים לבנים והמשך בחיפוי קרמיקה שחורה ומבהיקה. הפנים חי את חייו, והחוץ את חייו, שאכן מתקיימים ושופעים: נכון לימים אלו, רחובה הראשי של המושבה הטמפלרית שוקק. זהו רחוב שאין לו התחלה ואין לו סוף. בצידו האחד הגנים הבהאיים המטופחים הסגורים לציבור (אלא אם כן הוזמנו כרטיסים מראש) שמתפרסים על הכרמל. בצידו השני הים – שנסגר זה מכבר על-ידי הנמל. שני הגבולות הללו – ההר והים – שקולים לתמונות יפות משני צידי הרחוב, בבחינת “לראותן בלבד”. למרות זאת, הרחוב חי. המבלים באים אליו במיוחד, בתי הקפה והמסעדות שקמו בבתים הטמפלרים עמוסי אדם, שמבלים על המדרכה הרחבה. גם מתחת לארקדה של בית הקשתות.
רוב המבלים אינם סטודנטים, למרות הקרבה הפיסית הגדולה לאקדמיה לעיצוב ויצ”ו חיפה. הם תושבי חיפה . גם הדיירים הנוכחיים בבתים הטמפלריים אינם אומנים, כמצופה. אוכלוסיית המקום, הערבית והיהודית מחייה את רחובה הראשי של המושבה, שבתיה ידעו להתאים למקומות אחרים: למקום התרבותי של בוניה הגרמניים, ולמקום הפיסי של ארץ הקודש.
בית הקשתות, המושבה הגרמנית בחיפה, רח’ בן גוריון פינת שדרות המגינים
אדריכל – נתי רותם
אדריכלית אחראית – איריס טולדו
קונסטרוקטור – דב הס
אדריכלות נוף – מילר בלום
יזם – אנגל
תכנון: 1995
ביצוע 1997
שטח: 7,000 מ”ר
