הצפת סוגיות הנוגעות לדיור בר השגה אל ראש סדר היום הציבורי, היתה כבר בשנות החמישים. אחד מהפתרונות סיפק פרויקט ייחודי שנבנה באור יהודה, בשנות ה 70.

דומה כאילו לא היה כאן כזה קיץ: צעירים שמפגינים בהמוניהם מול משרדי הממשלה, ברחובות ובכיכרות; ערי אוהלים והפגנות ענק בקריאה למען “צדק חברתי”; סחף אדיר של דעת הקהל. עידן חדש דורש פתרונות חדשים. לכאורה. שהרי לא הכל חדש תחת השמש. הצפת סוגיות הנוגעות לדיור בר השגה אל ראש סדר היום הציבורי, היתה כבר בשנות החמישים. הצורך הבסיסי והקמאי בקורת גג ובמקום משל עצמנו – היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהתעוררות חברתית. עם הדרישה – עלה גם הצורך בפתרון, או ליתר דיוק – בגיבוש חלופות דיור זולות, זמינות ויעילות מחד גיסא, ומאידך גיסא – חלופות שתדענה להציע סביבת מחייה טובה, נוחה ואיכותית. אחד מהפתרונות הללו סיפק לנו פרויקט ייחודי שנבנה כאן, באור יהודה, בשנות ה 70 של המאה הקודמת, האדריכל היה ישראל גודוביץ’.

החלום
מודעות חברתית ועיסוק בלתי מתפשר בסוגיות בוערות ליוו את אדריכל ישראל גודוביץ’ תמיד. מי שבשנות ה-70 כיהן כאדריכל הממונה על התכנון הכפרי במשרד השיכון ולימים היה מהנדס העיר תל אביב, האמין ומאמין בהשקעת זמן ומשאבים במתן מענה אדריכלי מקורי לענייני דיומא. כאדריכל, שמגדיר את עצמו “אדריכל של אנשים”, הוא פיתח דיור בר השגה ייחודי, בו אדם בונה את ביתו בעצמו על בסיס סטרוקטורה בסיסית וקורת גג שנבנית על ידי הממשלה. במסגרת תערוכת “התעשייה והמשק”, שנערכה כחלק מחגיגות חצי היובל למדינה – הוא הציג את חזונו לפתרון הדיור, ואף שיתף בכך את הציבור. ההליך המוכר של “שיתוף הציבור” בתכנון, טרם הונהג בימים ההם, בהם שרה ההלך הרוח כי הפרופסיה האדריכלית יודעת מה טוב לו לאדם, יותר ממנו עצמו.
בתצוגה נראו מודלים של סביבות מגורים שלמות, בקנה מידה של אחד לאחד, חלקן מציגות ראייה אוטופית כמעט בחדשנותן, וחלקן – מוכרות, מרוהטות ומפורטות. אולם גודוביץ’ לא הסתפק בתצוגה בלבד. הוא חילק שאלונים לציבור, ובהם ביקש ללמוד על העדפות המגורים באוכלוסיה.
התצוגה והשאלונים לימדו על העדפה חד משמעית של הציבור ל”בית מעטפת”: מודל ניסיוני של מסגרות בטון צרות וקומפקטיות ש”אורזות” בתוכן את המגורים. המסגרות, הצרות הארוכות (רוחבן היה כ 4 מטרים בלבד, אורכן כ 11 מטרים וגובהן שלוש קומות) היו אמורות להכיל בתוכן שלוש קומות מגורים, שתבננה עם הזמן.
התמלאות המסגרות תוכננה להתבצע בשלבים: בשלב הראשון תיבנה קומת מפלס הקרקע, הקומה הציבורית של היחידה שבה יהיו חדר המגורים וגרעין רטוב של מטבח וחדר שירותים, יחד עם קומת גלריה, שאמורה הייתה לשמש כאזור השינה של הזוג הצעיר. עם השנים ועם התרחבות התא המשפחתי, כך ראה בעיני רוחו גודוביץ’, “ימולא” חלל הגלריה הכפול באמצעות שימוש בקונסטרוקציה קלה, וניתן יהיה להוסיף חדר שינה נוסף במפלס השינה. בשלב מאוחר יותר ניתן יהיה להוסיף קומת חדרי שינה שלמה נוספת מעליו.
כמי שזיהה את הכמיהה של אנשים למגורים צמודי קרקע, הצמיד המתכנן לכל יחידה חצר קדמית קטנה, מעין מבואת כניסה לדירה, ובקצה השני של קומת המגורים – חצר אחורית. כל היחידות “הודבקו” אחת לשנייה דופן לדופן בהסטה קלה זו לזו, כך שנוצר מבנן החובק חצר פנימית קהילתית משותפת. התכנון, על פניו, ידע לשלב בין שני גורמים מהותיים: קומפקטיות, יעילות והתרחבות, יחד עם קהילתיות, שכנות, אינטימיות וקשר אל החוץ.
הייחוד הגדול של ההצעה היה, באופן בולט, ביכולת של הבית לגדול ולהשתנות עם השנים, כשם שהחיים משתנים במרוצת הזמן וכשם שאנשים משתנים.

המציאות
בתי המעטפת החלו להיבנות בפאתי אור יהודה במחצית הראשונה של שנות השבעים. הרעיון האוונגרדי של גודוביץ’ החל לקרום עור וגידים. מסגרות הבטון יוצרו כיציקות שהוצבו זו לצד זו, והכילו בתוכן את התשתית הבסיסית למגורי הזוגות הצעירים, שלא מכבר “בחרו” בזכות הפתרון המבטיח למשבר הדיור. כל אחת מהיחידות נאטמה בחזית מורכבת ומפורטת במקוריות ובחן, מרמזת מבחוץ על הסיפור הייחודי והדינאמי שאמור היה להתרחש בפנים.
אבל שכונה לא נבנתה כפי שנהגתה. בשנת 1977 הופסקה הבנייה. היה זה הסדק הראשון בשלמותו של החלום. נתוני המכירות היו מאכזבים במיוחד וה”מעטפות” עמדו וחיכו לקסם. מכאן והלאה קיבל הסיפור תפנית. האחים גינדי רכשו את הפרויקט כולו, החלו לשווק אותו כ”גני סביון”, הלא היא שכונת קוטג’ים צמודי קרקע, יוקרתיים, חדישים ומאובזרים, שזנחו לגמרי את רעיונותיו המהפכניים של גודוביץ’ לבית שיודע לגדול מבפנים. במקום תשתית מינימאלית, סופק במלואו חלום המגורים הסטנדרטי לבית בן שלושה מפלסים עם שתי גינות, שלם ובנוי מתחילתו ועד סופו, לא בשלבים ולא על ידי הדיירים. במקום חזיתות שמשמשות כפרצוף נועז ורענן לעשייה שונה ומהפכנית נבנו חזיתות מטויחות, מהסוג המוכר הישן והטוב, ובהן פתחים חסרי ייחוד. נתוני המכירות, באופן מפתיע, או שלא, נסקו. מרעיון של יחידות מגורים קומפקטיות בהישג יד נותרו יחידות שנמכרו במחיר של פי חמישה בקרוב מעלותן המקורית המתוכננת.

ההתפכחות
סיור בימינו בשכונת “גני סביון” באור יהודה מלמד כי למציאות חוקים משלה. הבית הגדל של גודוביץ’ נזנח כבר מזמן, אך עמו – עשרות שנים מאוחר יותר – גם חלום הקוטג’ האקסקלוסיבי. תוספות הבנייה שצמחו מן החזיתות על חשבון הגינות מלמדות כי אחרי הכל – רוחב של ארבעה מטרים אינו די כדי לקיים את ההבטחה. ההזנחה שפשתה בחזיתות ובחצר הפנימית מלמדת כי דיירי המקום לא ממש רואים בסביבת המגורים שלהם שכונת קוטג’ים בורגנית, למרות שהם אוהבים אותה. ועם זאת – תחושת האינטימיות והקהילתיות במקום נשמרו, יחד עם הקשר החזק אל החוץ שמהווה פיצוי הולם לצפיפות שבפנים.
אפשר לראות במציאות מראה לפרויקט שדילג בין שני הסעיפים: בין הצעירים שביקשו את המעט שיאפשר להם לגור בכבוד ושהצביעו בעד הבית בשאלון הגדול בתערוכה, לבין הבורגנים שביקשו לממש את חלום המגורים הפסטורלי צמוד הקרקע.

הלקח
מה הייתה נקודת הכשל של הרעיון החברתי הראשוני למגורים ברי השגה? אילו תובנות יכולה קהילת המתכננים ללמוד לעתיד מתוך העבר?
הלקח הראשון טמון בהתאמת הפתרון למיקום הגיאוגרפי. בתים דינמיים, בתים שהיד משגת, בתים קטני מימדים, בתים המיועדים לצעירים – את כל אלו צריך להקים בלב המטרופולין. באותו מקום בו הביקוש עולה על ההיצע. באותו מקום בו מצויים אנשים שרוצים את העיר יותר מאשר הם רוצים את הדירה. באותו מקום בו העיר מהווה את “הבית”. אור יהודה מצויה אמנם במרכז הארץ, אולם היא אינה מטרופולין. ניסויים מהסוג הזה – אינם נכונים לה.
הלקח השני והעיקרי טמון בהבנת מהות ה”בית”. מסתבר שבני אדם, יעדיפו לראות במבצר הפרטי שלהם עוגן יציב, בטוח ומוכר. בית, שדווקא היכולת שלו להישאר בדיוק כמות שהוא היא הסיבה לשמור לו אמונים. הנוודים בנפשם, הצעירים בגוף או בנפש שבוחרים להתמסר להשתנות המסחררת ולקצב הדינאמי של החיים בעידן המודרני, יעדיפו אולי תשתית מגורים זמנית, אולם לא לנצח. בסופו של תהליך כולנו מתבגרים וכולנו רוצים “בית”.
ובכל זאת, הפרויקט מעלה נקודת מחשבה נוספת, שמתגלה כשהעין מתמקדת במדרגות הספירליות המסתלסלות על חזיתות כמה מבתי המעטפת. המדרגות מעידות כי הדירות פוצלו לשניים על ידי דיריהן, וחלקן העליון משמש כיום למגורים זמניים בשכירות. אם נרצה זו נקודת המחשבה האמיתית, שכן העתיד ניבט דווקא מתוך ניסיון העבר שלא צלח – כפי שרואה זאת היום גם ישראל גודוביץ’ – מהפכן מאז ומתמיד. מתוך הסמיכות שבין הקבוע לזמני, עולה הבשורה לסוג חדש של מגורים ברי השגה, כאלה שנולדים מהיופי שבמגוון, מזמינים מפגשים מפתיעים מסוג אחר, עונים על צרכיהם של אלה ושל אלה, ומעל הכל – טומנים בחובם הבטחה לשמירה על קיומן של סביבות מלאות חיים ופעילות.