בשנים האחרונות התרחב השוק של נייר טואלט המיוצר מבמבוק. בניגוד לעצים רבים, הוא צומח במהירות, מתחדש לאחר קציר בתנאים מתאימים, ועשוי להפחית את התלות בסיבים שמקורם בעצים. קיימים כיום גם מוצרי נייר טואלט מנייר ממוחזר, שעשויים לצמצם את הצורך בחומרי גלם בתוליים.
בדיקה שערך ארגון הצרכנים הבריטי Which? בשנת 2024 מצאה כי שלושה מתוך חמישה מוצרי נייר טואלט שנבדקו ושווקו כמבוססי במבוק בלבד הכילו בעיקר סיבי עץ אחרים. כלומר, גם כשעל האריזה מופיעה הבטחה ירוקה, כדאי לבדוק מה באמת נמצא בתוך המוצר.
גם במבוק אינו פתרון קסם: גידול לא אחראי, שימוש בכימיקלים או החלפת מערכות טבעיות במטעים חד־מיניים עלולים לגרום נזק סביבתי בפני עצמם. חשוב להתחשב גם בתהליך הייצור, במקור חומרי הגלם ובשינוע.
הלקח: להעדיף נייר טואלט ממוחזר או מוצר מבמבוק שמקורו מפוקח ואמין. לקרוא את האותיות הקטנות ולא להסתפק בכיתובים כמו ״טבעי״, ״אקולוגי״ או ״ידידותי לסביבה״. לצמצם שימוש מיותר במוצרים חד־פעמיים.
לנייר הטואלט 1,400 שנות היסטוריה, המתחילה בסין. העדות הכתובה המוקדמת ביותר לשימוש בנייר לצורכי היגיינה מיוחסת לסין של שנת 589 לספירה. בתקופת שושלת מינג, מאות שנים לאחר מכן, כבר ייצרו נייר טואלט בכמויות גדולות עבור חצר הקיסר. במערב, לעומת זאת, השימוש המסחרי בנייר טואלט החל רק במאה ה־19. בשנת 1857 הציג האמריקאי ג'וזף גאייטי מוצר נייר ייעודי להיגיינה אישית, וב־1891 רשם סת' וילר פטנט על גליל נייר מחורר, שאפשר לתלוש ממנו דפים בקלות – העיקרון המוכר לנו עד היום. לפני כן השתמשו בני אדם במה שהיה זמין: מים, בדים, עלים וחומרים אחרים. הרגל שנראה לנו כיום מובן מאליו הוא למעשה תוצאה של מאות שנים של שינוי טכנולוגי ותרבותי.