“תמצית כל המגמות החזותיות והאסתטיות השונות, שהתפתחו מאז מלחמת העולם הראשונה, התקיימו במבנה הנטוש הזה, העתיק מסוגו בקטלוניה” אומר ריקרדו “מדרגות סורייאליסטיות ופרדוקסליות המובילות לשום מקום; אלמנטים אבסורדיים התלויים בחללים. החללים עצומים בגדלם, אך חסרי תועלת בשל פרופורציות מוזרות שהן נעדרות פרופורציות, שזה סוד קסמן. ברוטליזם ניכר בטיפול בחומרים ובאיכויות הפיסוליות שלהם. ארובת ענק שעשן תימר פעם ממנה”. זמן קצר לאחר רכישת המתחם, ריקרדו וצוותו החלו לעבוד על השיפןץ שלו. “בהסתמך על הסתירות ועל העמימות שמתקיימים במפעל, החלטנו לשמר אותו ולפסל אותו כמו יצירת אמנות. אני חי ועובד כאן והחיים ממשיכים כאן ברצף מתמשך, של עבודה ופנאי. זה בשבילי המקום היחיד שבו אני יכול להתרכז ולייצר רעיונות בצורה מופשטת ביותר. אלה חיים בתוך מתחם, ביקום סגור שמגן עלי מהחוץ ומחיי היומיום. מפעל המלט הוא מקום עבודה מובהק. יש לי הרושם שאני גר באותה סביבה שהניעה את המהפכה התעשייתית בקטלוניה”.

 

 

השיפוץ נעשה בצורה מינימליסטית, מינורית ורגישה, תוך שימוש בחומרים פשוטים לגמרי והוא חף לחלוטין מגינונים סגנוניים וסמלים אופנתיים או יוקרתיים.
עבודות הבנייה החלו דווקא בהריסה, של חלקים מסויימים במבנה, עם דינמיט ופטישים. הם נמשכו יותר משנה וחצי. זו היתה עבודה מדויקת, שכללה חשיפת צורות נסתרות ושיקום, בדומה לעבודתו של הפסל, שתפקידו הראשון להתעמת עם החומר.
השלב הבא היה שתילת הצמחיה הירוקה במבנה. האדריכל הרגיש צורך למתן את אפרוריות הבטון, בצבע ירוק ובחר בצמחים מטפסים על קירותיו ותולים מן הגגות. האתר, שהיה מכוסה ברובו בעשב, מוקף בעצי אקליפטוס, דקלים, עצי זית, מימוזה ומטפסים העוטפים את קירות הבטון החשופים ומספקים לבניין את ההיבט המסתורי הזה של חורבה רומנטית, חד פעמית.

 

 

 

השלב האחרון, היה ביטול הפונקציונאליות התעשייתית של המפעל, להעניק לו שימושים שונים, תוכנית חדשה: קתדרלה, גנים, ממגורים. כך, בסיועם של בעלי מלאכה קטלאניים, מפעל המלט השתנה בתהליך שארך שנתיים והתאים עצמו למרחב המחייה שבחזונו של האדריכל. עדות לכך שאדריכל טוב, יכול לשנות יעוד של כל חלל ולהתאים אותו ליעוד שונה בתכלית.
בחלקו העליון של המפעל היה חלל ענק, אותו הפך בופיל לחדר המגורים המרכזי – קובייה מושלמת, עם רצף חלונות קשת, בקצב המזכיר את הפרספקטיבות המטאפיזיות של דה צ’יריקו. “מקומי, מונומנטלי, ברוטליסטי ורעיוני”, כך ריקרדו בופיל מגדיר את החדר עצום הממדים הזה.

 

 

חדר האוכל במטבח, הממוקם בקומת הקרקע, הוא נקודת המפגש של המשפחה. באמצע החדר שולחן מלבני, עשוי שיש לבן, ניצב על רגלי ברזל, מוקף בכיסאות. קמינים דו צדדיים שתוכננו על ידי האדריכל אוסקר טוסקטס, מוסיפים לחדר את החום, הקסם והאווירה.
בקומה האמצעית של הבית, אזור מגורים קטן יותר ופרטי. מעוצב עם גימור קיר מרוקאי מסורתי, שולחן שיש וכסאות בעיצוב אנטוניו גאודי. ככלל, הריהוט בבית, מעיד על זיקתו של האדריכל לאייקונים אדריכליים מסורתיים, בעיצוב פרנק לוייד רייט ולה קורבוזייה.
ריקרדו בופיל לא מפסיק לחדש את המבנה שלו, בארבעים השנים האחרונות, מרחיב או מצר את חלליו, כמו מי שכותב את האוטוביוגרפיה של חייו, היסטוריה בהתפתחות מתמדת. “אני תמיד מחפש יופי ואחריו, אינטילגנציה. הבית הזה הוא חיי וההצהרה שלי על החיים. החיים שלי הם יותר תהליך לעתיד, מאשר סיפור מהעבר”, הוא אומר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

https://www.nowness.com/series/in-residence/ricardo-bofills-house-by-albert-moya