סטיבן הול הוא אחד האדריכלים המפורסמים והמוערכים ביותר כיום. עבודתו האדריכלית זוכה להכרה רחבה ומכסה שטח נרחב, החל במוזיאונים, מוסדות חינוך, מגורים, עיצוב קמעונאי, עיצוב משרדים ועוד. אבל שלא כמו המפלצות שהאגו תכנן אותן בלי להתחשב בנוף הפיזי והתרבותי, כל אחד מהמבנים של הול, מצליח להתנשא מעל לכל סגנון צפוי ומקורו בהשראה של מודעות קונטקסטואלית ייחודית. היכולת שלו למזג חלל ואור בצורות מתוחכמות, הפכה אותו לדמות מרכזית בדיון על עיצוב בן קיימא עכשווי. זה גם לא מפתיע כי עבודתו זכתה לשבחים רבים לא רק מן המבקרים, אבל בעיקר מאדריכלים בני דורו.
בהזדמנות נדירה זו, הול נענה למעריצים שלו מישראל והסכים לענות למגזין שלנו, על כמה שאלות לגבי הסגנון שלו, עיצוב ירוק ואפילו קצת על ילדותו. לפניכם שבע השאלות שלנו עם סטיבן הול.
D+a: איך היית מתאר את הסגנון שלך? כפי שכולנו יודעים, אנחנו בעידן של בניינים אייקונים שמתכננים ‘starchitect’. העיצוב של מוסדות ציבוריים מוצג לעתים קרובות בשמות הגדולים ביותר, והאדריכלים ה”איקונים” ביותר. איך אתה מרגיש לגבי מגמה זו, כיצד אתה עובד במערכת נורמות משלך וממשיך ליצור אדריכלות מתחשבת ומשמעותית, כאשר אדריכלים רבים כל כך מחפשים את בילבאו הבא?
הול: אני מאמין שארכיטקטורה צריכה להיות מעוגנת לחלוטין בתוכנית ובאתר שלה. משמעותה חייבת להיות מושרשת בתפיסה שלה שהיא אינה מושפעת מן האופנה. ספרי הראשון Anchoring מעגן את הקשר בין בניין לאתר, לתרבותו ולמקורותיו המטאפיסיים. אם הרעיון המקורי של האדריכלות יכול להיות עמוק יותר ולא רחב יותר, הוא בונה משמעות באתר. זה מבצר המהווה מוקד של מחשבות ותקוות פילוסופיות, או אפילו הומור וסיפורים, אשר אינם מודעים בכלל להגדרה איזה סגנון זה.
D+a: האם אתם דואגים להיבטי קיימות סביבתית וחברתית בבניינים שלכם? אם כן, איזה תפקיד משחק הבניין הירוק בעבודה שלך?
הול: המאה ה-21 מפגישה אותנו עם שליש כדור הארץ שכבר התפתח, הרוב בצורה בזבזנית ביותר. שינוי יסודי של גישה וחזון מחודש של ערכים, חייבים להתרחש. אנו שמים דגש על בנייה בת קיימא כהכרחית לפיתוח אתרים עם תכנון חדשני ודמיוני.
בשנזן שבסין, עיר שצמחה מאוכלוסייה בת 8,000 אנשים, לאוכלוסייה של מעל 12 מיליון בני אדם, הנוף הטבעי נמחק במהירות. אסטרטגיות חדשות לטיפוח צמחייה עירונית, חיוניות לשמירה על איזון של החי והצומח, כמו גם אקוויפרים טבעיים ואיזון אקלימי כללי. טכנולוגיות מבנים מתקדמות וטכניקות בנייה פותחות את הפוטנציאל לארכיטקטורות בעלות מעוף חדשות, גורדי שחקים אופקיים וגשרים המתפקדים לציבור, מפתחים שכבות עירוניות חדשות. “גורד השחקים האופקי” הרב-תכליתי שלנו בשנג’ן, סין, זכה בתחרות האדריכלית, הודות לכך שהוא פתוח לנוף הציבורי, שומר על הגבלות הגובה ומאפשר להשקיף על הנוף והאוקיינוס, הרחוקים ממרחב החיים והעבודה. בשל שילובים מתוחכמים של טכנולוגיות, יצרנו גורד שחקים צף. הנוף הטרופי השופע שמתחתיו, פתוח לקהל הרחב ויכלול מסעדות ובתי קפה עם גנים וצמחייה, עם בריכות ומסלולי הליכה.
D+a: מה אתה מרגיש מהווה את האתגר הגדול ביותר כשמדובר בעיצוב לקיימות סביבתית?
סטיבן: החלל, הגיאומטריה והאור באדריכלות, חייבים להישאר מטרת הליבה בממדים גדולים. האיזון בין שירת האדריכלות לבין ההנדסה הירוקה שלה הוא חיוני.
D+a: רבים מהמעריצים שלך יגידו שאתה מעצב את המבנים שלך עם מיקוד חזק הן בחוויית המשתמש והן באור הטבעי, האם זה נכון? האם תוכל לספר לנו עוד על כך?
הול: החלל הופך זניח ונשכח ללא אור. בניין מדבר מתוך שתיקה של תפיסה מתוזמרת על ידי האור. הוא חלק אינטגרלי לחוויה המרחבית.
בתכנון מוזיאון הלסינקי לאמנות עכשווית, למשל, האור הטבעי היה חומר בנייה משמעותי. התנהגות האור הובילה החלטות רבות. הזווית הנמוכה של שמש בהלסינקי, אף פעם לא מגיעה מעל 51 מעלות – זה נלקח בחשבון בעיצוב הארכיטקטוני. המבנה חשוף לשינויים בתאורה טבעית, כך עננים חולפים מביאים צל, בהירות משתנה ובהתאם החוויה הפנימית משתנה.
אנו תופסים את החלל והאור כקונספט של היצירה כולה כבר מההתחלה. לעתים קרובות אפשר למצוא שבאמצעות צבעי מים, ציירתי את ההיבטים של האור כבר בסקיצה הראשונה. האור אינטגרלי לתפיסה של האדריכלות, ייחודי לאתר ולמקום. האפשרויות האינסופיות של האור ניכרו כבר מתחילת הארכיטקטורה וימשיכו גם אל העתיד.
D+a: אתה יכול לספר לנו על הבית שבו גדלת?
הול: בעיר הקטנה שבה גדלתי, לא נחשפתי לאדריכלות. דברים שאחי (הפסל והצייר ג’יימס הול) ואני עשינו והיה לזה קשר לאדריכלות, היה לבנות בתי עץ. לפעמים שתי קומות, שלוש קומות, מבנים מסובכים וכשהייתי בן שבע או שמונה, היו לנו שלושה מבנים שונים באותו זמן: בית עץ בן שתי קומות, מועדון ומועדון תת קרקעי. במוחי כבר הייתי אדריכל ב-1959.
D+a: מי מעורר בך השראה?
הול: התקבלתי כשכיר לסטודיו של לואי קאהן. עם זאת, הוא נפטר במרס 1974, ממש לפני שעברתי מסן פרנסיסקו לפילדלפיה. עבודותיו והפילוסופיה שלו היו מעוררות השראה, כמו גם עבודתו של לה קורבוזייה. גם קאהן החזיק אותו כמקור השראה.
