בשנות החמישים של המאה העשרים, הרפובליקה הצעירה, שנהייתה עצמאית לאחר שנים תחת המטרייה של האימפריה הבריטית, ביקשה להציג לעולם הודו חדשה, כזו שיכולה לשגשג בכוחות עצמה. וכך, פרויקטים מהפכניים של תכנון עירוני, תוכננו על שטח עצום של שטחים חקלאיים שטוחים, צחיחים ובעיקר ריקים.
בשנת 1947, בתקופה של חוסר ודאות לאומית, חולקה הודו למדינות שונות. ראש ממשלת הודו הראשון, Jawaharlal Nehr, ביקש ליצור עיר אוטופית חדשה, שתוכל לסמל את ריבונותם החדשה ועתידם המשגשג עם צמיחה עירונית. הוא קרא לה Chandigarh, על שם האלה ההינדית צ’אנדי והשם גאר, שפירושו מבצר. עם זאת, בהיעדר מתכננים עירוניים מקומיים, Nehr חיפש מתכנן תוצרת חוץ. בתחילה הועבר הפרויקט לידיו של אדריכל ומתכנן אמריקני, אלברט מאייר, שתכנן בנייני מגורים רבים בניו יורק ועבד כמהנדס בהודו, בתקופת שרותו בצבא ארה”ב במהלך מלחמת העולם השנייה. לצידו עבד מאצ’יי נוביצקי, אדריכל פולני, שעזר לשחזר את ורשה שלאחר המלחמה. יחד הם הגו תוכנית שמזכירה פרברים אמריקאיים אידיאליסטים, בהשראת עיר הגנים האוטופית. כשנוביצקי נהרג בתאונת מטוס טראגית בשנת 1950, מאיר התפטר וראש ממשלת הודו חידש את החיפוש אחר האדריכל האוטופי שלו.
כך הוא הגיע ללה קורבוזיה, אולי האדריכל הנודע ביותר באותה תקופה, שחזה עולם חדש בדמות המודרניזם. בתחילה היסס האדריכל לקבל את ניהול הפרויקט וגם דחה את המשכורת המפתה שהוצעה לו. לאחר שכנוע רב, לה קורבוזיה נעתר, לא בגלל הכסף, אלא בשביל המורשת שהפרויקט זימן לו. לאדריכל בן ה-70 לא ניתנה מעולם ההזדמנות לממש פרויקט משלו לתכנון עירוני מאפס. בשנות העשרים של המאה העשרים, דחו הצרפתים בתוקף את הצעתו לעצב חלק גדול ממרכז פריז ולבנות מחדש אזור עסקים תוך שימוש דומיננטי בבטון. פריז של סוף המאה ה -19 יצרה אזורים גאוגרפיים מעמדיים, העניים נדחקו החוצה והבורגנות נשארה והכתה שורשים במרכז העיר. הוא הציע רעיון עירוני אוטופי אותו כינה “Plan Voisin”, שנועד לאכלס שלושה מיליון תושבים בסדרת גורדי שחקים. לאחר שהרעיון הזה שלו נדחה, ההזמנה ההודית זימנה לו את הסיכוי האחרון ליצור שיא שיסמל את פילוסופיות חייו, הרחק ממבקריו הצרפתיים.
צ’נדיגאר תוכננה עם שדרות ארוכות, כיכרות ומחוזות המחולקים כמו רובע בפריז, עם מתחמי דיור ומבני ציבור ובתי ספר משלהם. הרעיון הראשוני שלו כלל עיר אנכית, בה הכבישים היו מוגבהים עם שטחים ירוקים מתחת. אלא שזה היה שאפתני לא רק במימוש, אלא גם בתקציב. במקום זאת, הוא עדכן את התוכנית של מאייר ונוביצקי והתאים אותה למערך גיאומטרי יותר וכמובן, והעדיף את השימוש בטון ברוט, גולמי, שהעניק לתנועה הברוטליסטית את שמה.
לה קורבוזיה ממילא לא גילה מעשיות רבה בפרויקט. הוא סירב לעבור להודו לצורך הפיקוח הצמוד על הבנייה וביקר באתר רק כמה פעמים בשנה. הוא גייס את בן דודו פייר ז’אנרט, כמו גם את האדריכלים האנגלים ג’יין דרו ומקס פריי כמעצבים בכירים אשר תכננו את הבניינים עצמם, בעוד הוא לוקח על עצמו את משימת התכנון הרחבה יותר.
בעיר חדשה שנבנתה מאפס, עמיתיו של לה קורבוזיה אפילו תכננו ריהוט משלהם ובעיקר את כיסא הראטן המודרניסטי שעיצב Jeanneret ונחשב כיום ליצירה אייקונית הנמכרת לאספנים בממון רב.
בנייני הבטון נראים כיום תמימים, עם כתמי צבע בהירים, רעננים וצעירים, נערצים על ידי רבים כאחד מאוצרות האדריכלות הגדולים בעולם, הם אף המריצו בזמנו את התוכניות לבניית ברזיליה הידועות לשמצה של אוסקר ניימאייר. אך לה קורבוזיה נפטר בשנת 1965 מבלי שראה את התוצאה הסופית של האודיסיאה ההודית שלו.
עשרות שנים מאוחר יותר, רבים מבנייני הבטון הסמליים ביותר של לה קורבוזיה, בעיר האוטופית הזרה הזאת למרגלות הרי ההימלאיה, מזדקנים רע מאד בעונות הקיץ ההודיות ובמונסונים. העיר תוכננה בתחילה לאכלס 500,000 תושבים והיא צפויה לאכלס 1.6 מיליון תושבים עד שנת 2031. שכונות העוני ממשיכות להתרחב מחוץ לעיר, ההפך הגמור מחלומו של לה קורבוזיה. אך כנגד כל הסיכויים, צ’נדיגאר הפכה לעיר העשירה בהודו לנפש והעיר לכאורה ממשיכה לפרוח כאחת הערים העשירות, הנקיות והמאושרות ביותר בהודו. העיר חיה כפי שהתכוון לה-קורבוזיה.