זהו אחד הפרויקטים המוקדמים לדיור ובכלל, של האדריכל הקטלוני והיהודי יוצא הדופן (1939), שמאחוריו מעל אלף פרויקטים ב-50 מדינות (הרבה מהם בצרפת ובספרד). מתחם המגורים הזה בברצלונה, ספרד, מתמודד עם מרבית הבעיות של החיים בעיר מודרנית, עם רצון לספק חללים וגנים ציבוריים לדיירים, שיהנו מאיכות חיים משופרת. בדומה לביתו ולסטודיו הפרטיים שלו, החצובים בתוך סילו ישן, פרויקט זה נמצא בסמוך אליהם והוא קם על חורבותיו של מפעל צמנט ישן,
בדומה לאביו, קבלן עשיר שמרד במשטרו של פרנקו, בופיל היה מרדן שהצטרף לקומוניסטים ונמלט לכן לג’נבה וכשחזר למולדתו ספרד, ממשיכה ומלווה גם את הפרויקטים הבאים שלו, אי ההליכה בתלם. משרד התכנון שהקים ב-1963, היה מורכב מאדריכלים, מהנדסים, סוציולוגים, סופרים, יוצרי קולנוע ופילוסופים. איתם, בופיל חידש את האומנות האופיינית לארכיטקטורה הקטלונית המסורתית וגם התמודד עם בעיות תכנון עירוניות מקומיות, ברמה הפוליטית והחברתית הספרדית. הם יצרו מתודולוגיה נוקשה ועם זאת אורגנית, המבוססת על היווצרות גאומטרית של אלמנטים בחלל, מתודולוגיה אשר התממשה עם בניית וולדן 7.
הבניין הצבוע בחום אדמדם, מורכב ממקבץ דירות בארבע עשר קומות, המקובצות סביב חמש חצרות ומעליהן שתי ברכות שחייה. כל דירה מסתכלת על החוץ ועל אחת החצרות הפנימיות. קיימת מערכת מורכבת של גשרים ומרפסות גישה, המייצרים מגוון מרתק של נופים ומתחמים. ההיבט המעניין ביותר של הפרויקט הוא הדרך הלא טיפוסית בה הוא מבוצר. שמונה עשר מגדלים, שבע חצרות ומרחב ציבורי נרחב, יוצרים מבוך אנכי ללא חזרות או אחידות בפרטים.
