אומרים שהאדריכלות נמצאת במשבר.
אפילו משבר גדול, שלאחרונה זוכה לביטוי מעבר לרשתות החברתיות, גם בתקשורת. כמעט מדי יום אנו מופגזים בדעות שהאדריכלות קורסת, הבניינים העכשוויים מכוערים, אדריכלים איבדו את הרלוונטיות שלהם, החינוך האדריכלי עקום. לפני כשנתיים, כמדומני, שם בצרפת, פרנק גרי זקר את האצבע האמצעית שלו בראיון בתקשורת והצהיר: “98% מכל מה שנבנה כיום הוא חרא טהור”.
אז אני מבקשת לחלוק מעט על האמירה זו של אדריכל העל.
האדריכלות נמצאת כיום דווקא בגיל הזהב וזה מסתבר, מרגיש למבקרים כמו אסון, אלה עיתונאים וקובעי דעה, שכוחם ניתן להם על ידינו, הציבור – אנשים שבאמת משתמשים בארכיטקטורה.
השינוי המהותי בארכיטקטורה כיום, קורה הודות למדיה החברתית.
חשבו רגע על הדרך בה אתם צורכים ארכיטקטורה. לפני חמשת אלפים שנה, הייתם צריכים לכתת רגליים במסע אל העיר, בכדי לראות בניין. כשהתחבורה התפתחה, הסיורים המלומדים בשכיות החמדה, שעשה המעמד העליון במאות ה-17 וה-19, הפכו נגישים לכולם במאה ה-20. אנשים יכולים עתה לנסוע מהר יותר, רחוק יותר, לחקור ולחוות יותר את הסביבה הבנויה.
בה בעת, התקשורת התפתחה אף היא, כמובן. רק לפני 20 שנים, יכולת לראות מבנים רק על דף מודפס, שעבר את העין הבוחנת והסלקטיבית של עורך מגזין אנין טעם. כיום, מדיה חברתית פירושה צריכת אדריכלות מיידית ומשוחררת מגיאוגרפיה. היא התעלתה מעל לגבולות ההיסטוריים של זמן ומרחב. זה אומר שסלפי שצולם בסיאטל, עם הספרייה הציבורית בסיאטל של OMA ברקע, הופכת לחלק מהתודעה הקולקטיבית שלנו וזה קורה מהר יותר מאשר בעבר.

Instagram, פייסבוק וטוויטר, הם מחוללי המהפכה הגדולה ביותר באדריכלות מאז המצאת הפלדה, הבטון והמעלית. זו מהפכה תקשורת.

אינסטגרם, פייסבוק וטוויטר, הם מחוללי המהפכה הגדולה ביותר באדריכלות מאז המצאת הפלדה, הבטון והמעלית. זו מהפכת תקשורת.
בעבר, לא הייתה לאדריכלים באמת ההזדמנות והאפשרות לשמוע את תגובתו של הציבור על עבודתם, בצורה בלתי מסוננת ולכן הם הסתמכו דווקא על אותם כותבי ביקורות. עכשיו, הודות לתקשורת זמינה לכל והרבה יותר מהירה, המחסומים המקיפים את השיח האדריכלי נפרצו משכבר. כיום, כל מי ששם עינו על בניין, יכול להיות בו-זמנית משתמש, צלם אדריכלות ומבקר עם פורום ציבורי ערני ומגיב – גם אם הביקורת היא פשוט “אני מת על הבניין הזה” או “אני עכשיו מול הבניין של גאודי בברצלונה”.
כמו הרבה מקצועות, גם הארכיטקטורה סבלה תקופה ארוכה מהדהוד בתוך התא המקצועי הסגור שלה. חוסר ההיזון החוזר מבחוץ, יצר תת-תרבות של אנשים ממושקפים, לבושים שחור (קורדרוי בעבר), שמשתמשים בשפה נמלצת לתאר מקומות יומיומיים (אני מניחה שסמטה היא מרחב ציבורי). חלק מתת-תרבות של אבולוציה של סגנונות ותנועות, שבאופן רופף ניתן להגדירן בעידנים: שנות ה-70 היו ברוטליסטיות, שנות ה-80 של הפוסט-מודרניזם, שנות ה-90 של הדה-קונסטרוקטיביזם.
סגנון אחד שמגלם את הרגע הנוכחי שלנו, הוא האקספרימנטליזם, וזה בגלל שקירות התא המקצועי הסגור נופצו. אפשר להמחיש זאת לעצמנו באופן דמיוני, ככיפה גיאודזית של בקמינסטר פולר, עם אדריכלים מרחפים בחליפות שחורות ומשקפיים שחורים עגולים, מדברים אחד עם השני – ואז מגיח הכדור הענק של המדיה החברתית ופורץ אותה לדעות חדשות.
המדיה החברתית הסתננה ובסופו של דבר הרסה את קירות העולם האדריכלי המבודד. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אדריכלים יכולים לשמוע את הציבור.
הסדק הראשון בתא הסגור, היה עם שחר המילניום החדש, כאשר – באופן אירוני, בהתחשב בטענתו האחרונה – בילבאו גוגנהיים של פרנק גרי – תוכנן ונפתח בשנת 1997. האינטרנט היה אז בחיתולים, אבל, כפי שהסביר העיתונאי פול גולדברגר בזמנו , זה “היה אחד מאותם רגעים הנדירים שבהם מבקרים, אנשי אקדמיה והציבור הרחב, כולם היו מאוחדים לחלוטין בדעתם על הבניין” – הם אהבו אותו. והיה לזה ביטוי מוחשי במציאות: התיירות בבילבאו עלתה ב- 2,500 אחוזים לאחר שהמוזיאון נפתח.
בילבאו השיק משבר גדול נוסף בארכיטקטורה: המשבר של starchitects – גם אם אתה לא מבין בארכיטקטורה, כנראה שמעת על גרי, זאהה, ליבסקינד וראם. בעוד המבקרים מדיינים על היעילות המקצועית המונעת על ידי פרסונות, כמה מהאדריכלים הידועים הללו ניצלו בשמחה ובמיומנות, יש להודות, את נוף התקשורת המשתנה.
העניין של הציבור ב-starchitects מגלה כמה גדולה הכמיהה הציבורית לחדשנות בפרויקטים אזרחיים. ראשי הערים ברחבי העולם הבינו שארכיטקטורה נועזת יכולה להעלות את הפרופיל של הערים שלהם בקנה מידה עולמי. כמיהה זו לחידוש, הואצה באופן אקספוננציאלי במקביל ליכולת שלנו לשתף מידע. אחרי הכל, מה הטעם לעשות סלפי במילאנו אם מילאנו נראית בדיוק כמו רומא?
התפשטות המדיה החברתית פירושה, שהפרויקטים הניסיוניים שהיו פעם נחלתם של השמות הגדולים – starchitects – זוהי עכשיו התנועה האדריכלית הבולטת של דורנו.
אין משבר באדריכלות. התחושה של משבר היא רק תוצר לוואי של החדר הסגור, שניפרץ לקהל הרחב.
אם תקשיבו היטב, תבינו שזה נוצר על ידי קבוצה של מבקרים ומעצבי דעת קהל, שנאבקים עם פרדיגמה חדשה שבה הציבור שותף. זהו עולם ללא סגנון דומיננטי, שהוא זה המבלבל את הגווארדיה הותיקה. זה ארכיטקטורה, שהרעב של הציבור לחידוש, גרם לה סוף הסוף להיות חופשית בכדי ליצור פתרונות מתחשבים ולפעמים בצורה קיצונית, בבעיות שעומדות באמת בפני החברה שלנו.
לעמיתי האדריכלים אני אומרת, להמשיך להלחם על בניינים טובים יותר. יש עכשיו ציבור שמשתוקק לחדשנות. אם נקשיב להם במקום לקולות הקודרים והמקוננים, נוכל לנצל את ההזדמנות של תור הזהב החדש.
כי לדעתי, הולכת להיות לאדריכלות תקופה נהדרת.

מדיה חברתית הסתננה ובסופו של דבר הרסה את העולם האדריכלי המבודד. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אדריכלים יכולים לשמוע את הציבור.