התערוכה מתקיימת בארמון פלצו שנבנה במאה ה-16 וכיום משמש את  Fondazion Querini Stampalia, קרן של משפחת קוואריני הוונציאנית. זהו חלל המכיל מוזיאון, גן וספרייה. סקרפה התבקש בשנים 1961-1963 לתכנן ולעצב מחדש את קומת הקרקע שסבלה מהצפות מים וכן התבקש לעצב את הגן שבצמוד אליו ואת הגשר המוביל מהכיכר לכניסה למבנה. סקרפה התייחס ברגישות ובעדינות למבנה הקיים, לסביבה הפיזית והתרבותית והוא לקח את מפגע הצפות המים כאתגר, והפך אותם לחלק מהעיצוב, כך “שהזמין” את המים להיכנס למבנה ולהפוך לחלק מהארכיטקטורה. המים היוו מקור השראה. ניתן לראות זאת בעיצוב המדרגות היורדות עד למים, בפרט המחבר המיוחד שעיצב בין מישור הרצפה לקירות הניצבים. פרט זה מופיע גם בעבודה שעשה בקסטלווקיו Castelvecchio  בעיר ורונה. פרטים אלו ואחרים, השימוש בשילובי החומרים, השתקפויות משתנות במים וחדירת האור – יוצרים  תחושת אשליה, המעשירה את העשייה האדריכלית ואת חווית הביקור.

אפשר לראות שכמה מעקרונות עיצוב אלו, היוו בסיס עקבי לפרויקט מאוחר יותר שלו: בית הקברות בריון Brion) Tomba) שנמצא ב- San Vito d’Altivole שבמחוז ונטו, צפון איטליה. פרויקט זה ( 1969- 1975 ) נחשב לאחד משיאי עבודתו של סקרפה ובו אף הוא עצמו נקבר כשנפטר. זוהי נחלת קבורה פרטית של משפחת בריון, אנשי תעשיית אלקטרוניקה. נחלת הקבורה היא שילוב בין אדריכלות ונוף.

אלה הדברים שאמר סקרפה על עבודתו זו:
“I would like to explain the Tomba Brion…I consider this work, if you permit me, to be rather good and which will get better over time. I have tried to put some poetic imagination into it, though not in order to create poetic architecture but to make a certain kind of architecture that could emanate a sense of formal poetry….The place for the dead is a garden….I wanted to show some ways in which you could approach Death in a social and civic way; and further what meaning there was in death, in the ephemerality of life—other than these shoe-boxes.”
צמחיית המקום, הירוקת והאזוב שעל הבטון שבונה את המקום, משלימים את השתלבות הפרויקט בטבע, בתהליך שנמשך לאורך השנים. גודל הנחלה כ 2.5 דונם, צורתה כאות “ר” והיא מקיפה את בית הקברות הציבורי. ביקור במקום הוא חוויה של שקט והתבוננות פנימית מצד אחד והתבוננות חיצונית על הבנוי בתוך נוף מקומי מאידך.

למקום ניתן להיכנס מתוך בית הקברות הציבורי ולעבור כטקס מהחוץ אל הפנים, לחלל מבוא חשוך עשוי מבטון חשוף, אחריו, עליה של שלוש מדרגות, ממנה נפתח פתח בצורת אינסוף הצופה אל עבר הגן. שולי הפתח מחופים באריחי מוזאיקה ונציאנית בגוונים משתנים. מעבר מהיום – יום והשגרה אל עבר הקדוש, המדיטטיבי, השקט, אל מים רגועים ופרחי נימפיאה. מצד אחד ניתן לטייל לעבר חופה מרחפת מעל משטח בטון, הצפה בתוך בריכת המים, מקום למדיטציה הצופה אל עבר חלקת הקבר ומרחוק ברקע מגדל הפעמון של כנסיית הכפר. מקום לשקט, המכניס את הרוחני אל החומר. תוך כדי טיול במקום, משתנה החוויה: המים מתחלפים בדשא, קשת בטון בנויה ומתחתיה שני הקברים מאבן גרניט, ומבט החוצה אל שדות תירס, כנסייה וגבעות רחוקים. המשך הסיור עובר בשביל מרוצף בעבודת בטון, עד שמגיעים לקפלה, חלל פנימי מכונס מקום לטקס והתייחדות הנפתח לשמים ומשם בשביל לשער יציאה. הטיול במקום חופשי אין מסלול מוגדר, יישנם אלמנטים – פרגמנטים בנויים מפוזרים בשטח, אשר אליהם ניתן להגיע בשבילים מרוצפים.
המקום תוכנן בידי אמן וירטואוז בשפתו הייחודית. הבנייה היא ביציקות בטון, בהטבעת הקרשים, היוצרת חוויה טקטילית, תלת ממדית עם פרטים מרובים, כגון: שילוב עם עץ, מוזאיקה ונציאנית, ופרטים מפלדה ופליז המשולבים בבניה. הבניה בשפה מודרנית א- סימטרית, כמו שסקרפה אהב, אך מתכתבת עם אדריכלות העבר, עם תולדות הציור הוונציאני ומשלבת בו גם את הזהב בתוך פרטי הבטון.
ארכיטקטורה של בטון ואור: האור משמעותי בתכנון, מעבר מחושך לאור, אור וצל המדגיש את תלת המימד, יחד עם השתקפות הבניה בבריכת המים, יוצרים אשליה. שימוש בחומרים חוזרים: בטון, עץ, גרניט, שיש פלדה פליז, עבודה בחומר בידי אומן, דגש על פרטים מחברים כמו תכשיטים. מקום שעושרו בניגודים הרבים: חיים – מוות, פתוח – סגור, יין -יאנג,  קרוב – רחוק, מוחשי – ערטילאי, בולט – שקוע, שחור – לבן, מים – שמים, טבעי – מלאכותי, שקוף – אטום, כולם ביחד יוצרים מקום פואטי רב עוצמה.

קבר בריון

פרויקט זה העסיק את סקרפה בחלק האחרון לחייו. הקבר כונה “עיר המתים”, והוצב כתוספת לבית קברות שקיים שם. כך בעצם ביסס נוף חדש בתוך ישן ובנה קומפלקס נרטיבי, אשר התחיל מצורות עומדות חופשיות עשויות בטון. האתר כולל כנסייה קטנה עם כניסה מיוחדת לארון מתים, ובחצר בריכה שבמרכזה אי, שאליו אין גישה – כמטפורה לחיים לאחר המוות. סקרפה התמקד בעבודתו בפרטים הקטנים והמעודנים ביותר, וכל מרכיב במבנה היה מורכב והכרחי להבנת הווית הקבר כמתרגמת את יצירת החיים. עם זאת, הקבר היה מבנה עדין, והוא לא השתמר כיאות ונהרס בשנים האחרונות.
סגנונו של סקרפה נחשב כפוסט מודרניסטי אקלקטי. הפרויקט של מבנה הקבר שבנה, הוא אוסף אורגני שלא ניתן לחלוקה, אך בנוי מחלקים שונים, כשכל אחד מהם יכול להוות חלק מאלמנטים נפרדים. סקרפה האמין שהארכיטקטורה היא כמו שירה, ושהמבנים חייבים להראות טבעיים. המטרה היא לבנות מערכות יחסים מלאות חיים בתוך החלל, באמצעות חקר מלא של כל הגורמים במונחים שדומים למוזיקה – הרחבה וצמצום, אור וחושך, צבעוני ומונוכרומאטי, שקוף ואטום, עץ ומתכת, ובקיצור – ניגודים. למעשה סקרפה שאל מגרסאות שונות של שירים, דרכים להראות רעיון או כדי לציין את הצורך בחללים מסוימים.
סקרפה שילב במבנה הקבר אלגנטיות פורמאלית, עם היתוך אלמנטים מעשה ידי אדם אל תוך הטבע, והבעת שמחת חיים. זאת עשה באמצעים כגון משחק המים, שמתועל לפלגים קטנים הנעלמים לבריכות קטנות, ומשחק האוויר והאור המגיבים לשינויי הזווית של הקירות המקיפים ומדרונות פני הבטון. כל שינוי בזווית האור או חילופי עונות, מקנים לבית הקברות מראה שונה. אחת המטרות של סקרפה הייתה להגן על הקברים מפני נזקי מזג האוויר. הנפטר ביקש להיקבר קרוב לאדמה, ולכן בנה סקרפה קשת קטנה בשם “ארקוסיליום” (מילה לטינית ששימשה לציון מקום קבורה של אישיות חשובה). הגשר נבנה בגרסת קבר מהמסורת הקתולית, והוספו לה פסיפסים כחלק מהמסורת הוונציאנית. שני העיגולים הפתוחים במבנה הקבר מסמלים את האיחוד בין בני הזוג הנפטרים, על ידי החיבור עם הקראמיקה.