מעטים שמעו על Hilma af Klint, שלא לדבר על להיחשף למאות הציורים והרישומים שיצרה האמנית השוודית בת המאה ה-20. הממסד האמנותי התעלם ממנה בחייה והיא בקושי מכרה יצירה אחת. כעת, כמעט 80 שנה לאחר מותה, היא האאוטסיידרית שמצאה הכרה כאמנית פורצת דרך, סטארית, חלוצת האמנות המופשטת. ציוריה נחשבים ליצירות המופשטות הראשונות שנודעו בתולדות האמנות המערבית.
מחקר בן שבעה כרכים על עבודתה וביוגרפיה אודותיה התפרסמו עתה, טייט מודרן עורכת תערוכה של עבודותיה ויוצרת קולנוע מועמדת לאוסקר עשתה עליה סרט גדול, עם צוות שחקנים שכולל את לילי קול.
אפ קלינט המיסטיקנית האמינה שהציורים שלה צוירו בהנחיית רוחות נשגבות יותר מהעולם שלנו ושהעולם לא לגמרי מוכן לאמנותה הרדיקלית, אבל היא כנראה מעולם לא חזתה הערכה כזו לאחר מותה.
היא פיתחה אוצר חזותי של משולשים, ריבועים, עיגולים וספירלות לפני שוסילי קנדינסקי, פייט מונדריאן וקזימיר מלביץ’ הכריזו על עצמם כממציאי ההפשטה. בעוד קנדינסקי טען שיצר את הציור המופשט הראשון ב-1911, אפ קלינט למעשה הקדימה אותו ב-1906. כמו מונדריאן וקנדינסקי, היא מתה ב-1944. קלינט בקושי מכרה איזה ציור שלה, כמעט כל 1,500 הציורים והרישומים שלה נמצאים במקום אחד, בשטוקהולם, שמורים יחד על ידי קרן שהוקמה על שמה.

היא השתייכה לקבוצה שנקראה “החמש”, המורכבת ממעגל נשים שיצרו בהשראת התיאוסופיה, כולן חלקו אמונה שעליהן להתחבר “למאסטרים הגבוהים”, לעתים קרובות בדרך של סיאנסים. ציוריה, שלעתים דומים לתרשימים, היו ייצוג חזותי של רעיונות רוחניים מורכבים. העניין שלה בהפשטה ובסמליות הגיע ממעורבותה בספיריטיזם, שהיה באופנה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. ב-1908 היא פגשה את רודולף שטיינר, מייסד האגודה האנתרופוסופית, שביקר בשטוקהולם. שטיינר הציג בפניה את התיאוריות שלו בנוגע לאמנויות. ב-1920, היא פגשה אותו שוב ב-Goetheanum בדורנאך, שוויץ, המטה של האגודה האנתרופוסופית, שם היא בילתה תקופות ארוכות.
ניתן להבין את עבודתה של אפ קלינט בהקשר הרחב יותר של החיפוש המודרניסטי אחר צורות חדשות – אמנותיות, רוחניות, פוליטיות ומדעיות, בתחילת המאה העשרים. היא הרגישה שהיצירה המופשטת והמשמעויות החבויות בה, היו כל כך פורצות דרך שהעולם לא היה מוכן להיחשף אליהן והיא רצתה שהיצירה שלה תישאר חבויה מהעין במשך 20 שנה לאחר מותה.
חמש האמניות בקבוצת ב”החמש” (De Fem), היו אנה קאסל, קורנליה צדרברג, סיגריד הדמן ומתילדה נילסון. הן קיימו בקביעות מפגשי “סיאנסים ספיריטיסטיים על-נורמליים”, אותם פתחו בתפילה, ולאחריה מדיטציה, דרשה נוצרית וסקירה וניתוח של טקסט מהברית החדשה. לאחר מכן יבוא הסיאנס, בו הן רשמו בספר מסרים שקיבלו מרוחות בשם המאסטרים הגבוהים (“Höga Mästare”). למשל “כל הידע שאינו של החושים, לא של האינטלקט, לא של הלב, אלא הוא הרכוש ששייך באופן בלעדי להיבט העמוק ביותר של הווייתך… הידע של רוחך”.
הילמה אפ קלינט הרגישה שהיא מכוונת על ידי כוח שמנחה את ידיה. ב-1 בינואר 1906 טענה אפ קלינט שקיבלה מסר מרוח בשם עמליאל, שציוותה עליה לקשט בציוריה מקדש מתוכנן. כך, לאחר 20 שנות יצירות אמנותיות ובגיל 44, ציירה הילמה אפ קלינט את סדרת הציורים המופשטים הראשונה שלה. היה לה חלום לא ממומש לבנות מקדש משלה, אולי מקדש פנימי. העבודות לבית המקדש נוצרו בין 1906 ל-1915, אוסף בן 193 ציורים, כל ציור בגודל של כ-240 על 320 ס”מ. סדרה זו, הנקראת “עשרת הגדולים”, מתארת את שלבי החיים השונים, מהילדות המוקדמת ועד הזיקנה. עולמה האמנותי של הילמה אפ קלינט ספוג סמלים, אותיות ומילים. הציורים מתארים לעתים קרובות דואליות סימטרית, או הדדיות: למעלה ולמטה, פנימה והחוצה, ארצית ואזוטרית, זכר ונקבה, טוב ורע. בחירת הצבעים לכל אורכה היא מטפורית: כחול מייצג את הרוח הנשית, צהוב לזכר, ורוד/אדום לאהבה פיזית/רוחנית. הברבור והיונה מייצגים בהתאמה התעלות ואהבה. ציוריה קוראים לפרשנות ברמה נרטיבית, אזוטרית ואמנותית תוך כדי יצירת גיאומטריה ראשונית ומוטיבים הומניסטיים.
הילמה אפ קלינט לא בחרה להציג את יצירותיה המופשטות במהלך חייה, היא מתה ב-Djursholm, שבדיה, ב-1944, כמעט בת 82, לאחר תאונת דרכים, היא השאירה את כל ציוריה המופשטים לאחיינה, סגן האדמירל אריק אפ קלינט מהצי המלכותי השוודי. היא ציינה כי עבודתה צריכה להישמר בסודיות מוחלטת לפחות 20 שנה לאחר מותה. כאשר הקופסאות נפתחו בסוף שנות ה-60, מעט מאוד אנשים ידעו מה יתגלה. היא הותירה מאחוריה אוסף של יותר מ-1200 ציורים ו-125 יומנים. בין ציוריה האחרונים שנעשו בשנות השלושים של המאה הקודמת, ישנם שני צבעי מים המנבאים את אירועי מלחמת העולם השנייה, שכותרתם הבליץ והקרב בים התיכון.
האמנית הזו שלא הציגה את עבודתה במהלך חייה, אילצה היסטוריונים של האמנות לשכתב את תולדות האמנות, לאחר שהתגלתה כחלוצה מופשטת לפני קנדינסקי, לא היו לה קשרים עם אספנים, מנהלי מוזיאונים, גלריסטים, המקומות היחידים בהם היא הציגה את עבודותיה, היו במעגלים אזוטריים מאוד מיוחדים ולמעשה לא היה לה כל עניין במכירת עבודות, היא ראתה באמנות שלה מסר רוחני לאנושות. היו לה שאיפות הרבה יותר גדולות.