Hand Shadows (Rabbit), Cooper Hewitt, Smithsonian Design Museum,1850

מי לא יודע לברוא צללים של ארנב או כלבלב? רק להושיט ידיים אל מול פנס או נר… והופ, יש מאין.
עיקרון אופטי פשוט זה הקובע שצל הוא אזור שבו גוף אטום חוסם את קרני האור, מוכר מאז ימי הביניים. הסינים וההודים יצרו מגזרות נייר או עור והפכו את תיאטרון הצללים לאומנות עממית המעירה את האפוסים הגדולים שלהם לתחייה. זוג אומנים בריטים, הלכו צעד אחד קדימה והעבירו את הצללים אל בין כתלי גלריות ומוזיאונים.
סוזן ובסטר וטים נובל Tim Noble Sue Webster, מעצבים ערימה של זבל וכך יוצרים "אומנות צללים" Shadow Art. הם למעשה משתמשים בזבל כדי לברוא מעין פלא אומנותי המסתמך על המשוואה:
זבל על הרצפה + צללית על הקיר = משמעות.

Shadow Puppet of Bima, British Museum,1800

וכך, בהיכלי האומנות נערמת אשפה העוברת מטמורפוזה והופכת להומור מזה ולמחאה מזה. חשוב להדגיש שוובטר ונובל אינם נעזרים בשום טכנולוגיה דיגיטלית. הם עורמים, מארגנים, מתאימים ומעצבים את יחידות הזבל בשיטת ניסוי וטעיה. הם מתחילים את היצירה מאיסוף חומרים יומיומיים שנחשבים חסרי ערך – פסולת, חפצים נטושים, שאריות תעשייתיות או כל סוג זבל המזדמן בדרכם. לאחר מכן הם מעצבים את הזבל והלכה למעשה מחוללים את קסם האסמבלאז׳ בהתבסס על חישובי זווית, גובה, מרחק ומקור האור, עד שהצל המוטל על הקיר מתגבש לדימוי בהיר המתאים לתכנון המקורי.

Tim Noble and Sue Webster, Dirty White Trash (with Gulls), 1998

ובסטר ונובל מכניסים למשוואת הזבל גם שפע קשרים שבאופן טבעי אינם מתחברים לאובייקט שמהותו פסולת. הקשר הראשון מבוסס על תהליך של שינוי תפיסתי שעובר הזבל – מערימה כאוטית של אשפה לדימוי ברור ומזוהה. הזבל מאבד את משמעותו המקורית ומקבל חיים חדשים באמצעות קרני האור. במבט ראשון נראים החפצים כבלגן בלתי מאורגן. כאשר מאירים עליהם מזווית ספציפית, מוטל על המסך צל המתארגן לתמונה בעלת משמעות.
העבודה "פסולת לבנה מלוכלכת עם שחפים" Dirty White Trash With Gulls, מורכבת מאשפה ביתית של האומנים שנאספה במשך שישה חודשים + שני שחפים מפוחלצים. האור יוצר את הטרנספורמציה והופך את האשפה הביתית, לצללית שהיא מעין פורטרט עצמי של השניים. הזוג יושב גב אל גב – נובל מעשן סיגריה בעוד וובסטר אוחזת כוס יין. האם זהו רגע אינטימי של מנוחה עם תום היצירה? האם ערמת הזבל המיותר מעידה על עודפי הצריכה ועל כמות הפסולת שאדם מייצר בצורה אגבית… פעילות שסופה אשליה של אושר המתבטאת בכוס ין וסיגריה?
כך או כך, משתקף ביצירה מתח בין יופי ללכלוך מזה, צורה וחוסר-צורה מזה. באמצעות האור, הופכת הפסולת בסופו של תהליך ארגון מדויק של האובייקטים בחלל, ליצירת אומנות.

Tim Noble and Sue Webster, Two Executed Lovers, 2009

הקשר השני מבוסס על עקרון פסיכולוגי הקובע שהמוח האנושי שואף לארגן מידע חזותי ולהעניק משמעות לצורות מופשטות או מקוטעות.
צורך זה יוצר פרשנות חדשה לערמת הזבל. כל שינוי קל בזווית האור או בעמדת הצופה הופך צורות מופשטות לדיוקן או סמל ברור. כך גם שתי ערמות של פסולת המונחות כל אחת על גבי עמוד אנכי. אלו כוללות שלל עטיפות, שפופרות ושקיות פלסטיק, מכלי מזון, קוסמטיקה, בובות וחלקי בובות, וקופסאות סיגריות . והנה חפץ מהותי – קופסת גפרורים קטנה בעלת נורת אזהרה הזועקת – "חיים פרועים" wild life. עבודה זו נוצרה בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי של 2008, והיא למעשה מגדירה את מחירו של השפע הבלתי מרוסן. שתי הערמות של צריכת היתר, מטילות על הקיר צל ברור של גבר ואישה. האם הם משוחחים בשלווה? האם הגבר מוציא לשון כי הוא טועם מַטְעָם? האם זוהי סצנה ארוטית? השערות אלו עולות במבט ראשון אולם המבט השני מבטל סימני שאלה אלו. המבט השני מציב אינטרפרטציה שונה לחלוטין המתבססת על שם העבודה: "שני אוהבים מוּצָאים להורג" Two Executed Lovers. לפתע, כשנעשים מודעים לשם היצירה, מבחינים בעובדה ששני הראשים למעשה משופדים. מבחינים גם בטיפות הדם הזולגת מצווארן של הראשים שנותקו מהגוף. נראה, די ברור למעשה, שזוהי זעקה מרה המפנה את תשומת הלב של הצופים אל המערכת האקולוגית המשוּפדת על ידי עודף צריכה וזיהום של פסולת פלסטיק.

Tim Noble and Sue Webster, Real Life Is Rubbish, 2002

מציאת משמעות במרחב מפתיע ובלתי צפוי נחשפת גם בעבודה מ-2002 הטומנת בשמהּ את כל מהות העשייה האומנותית של וובר ונובל – "החיים עצמם הם זבל"Real Life Is Rubbish . הצללית של שני האומנים המחזיקים פטיש וגרזן, אינה נובעת מ"זבל טהור" כמו בעבודות קודמות. ערמה זו מורכבת משאריות שנותרו לאחר שתהליך היצירה של השניים הסתיים + כלי עבודה שהפכו בעצמם לחומר הגלם. מעל בני הזוג היושבים בתנוחת "בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל", מופיעה הילה בהירה המזכירה סגידה לדמות דתית. צורתה של הילה זו, למרבה הגיחוך, היא כשל גלגל שניתק ממכונית. פחית של קוקה-קולה גם היא חלק מהיצירה, וזה החפץ הראשון בו מבחין הצופה. האין זו אירוניה פרועה להציב בתוך יצירה ששמה "החיים עצמם הם זבל" מוצר שהסלוגן שלו הוא "לחיים יש טעם טוב"? Life Tastes Good (זו הגרסה האמריקאית לסלוגן "טעם החיים" של הקוקה-קולה שלנו).

Tim Noble and Sue Webster, Sunset Over Manhattan, Museum of Fine Arts, Boston,2003

סו ובסטר וטים נובל הופכים פסולת וזבל לנרטיב באמצעות משחקי אור וצל. אפשר לומר שהם יוצרים אלכימיה של אור. הפסולת, זו שאמורה להיעלם מן העין, חוזרת אל מרכז הבמה והופכת לכלי ביקורתי. במרחב הפרדוקסלי שבין האומנות לחיי היומיום, חושפים האומנים את הסתירה בין תרבות הצריכה המייצרת עודף בלתי נסבל, לבין היכולת להעניק משמעות למה שהוא לכאורה חסר ערך. ובסטר ונובל יוצרים מתח מתמיד בין הכאוס לסדר, בין הנשגב למגוחך, בין השגרתי לפלאי, בין האשליה למציאות, ואפילו בין האוּמנות לאומנות. מחאתם ספוגה בהומור עצמי ובאירוניה שחיציה נשלחים לעברנו הצופים ביצירתם, כמו גם לעבר קוסמוס האומנות כולו.

Tim Noble and Sue Webster, Metal Fucking Rats, 2007

Tim Noble and Sue Webster, The Individual, 2012