העידן הוויקטוריאני הגיע עם המהפכה התעשייתית, כאשר מפעלים, אוטומציה והמצאות רבות, עזרו למעמד בינוני לייצר יותר פנאי. זה נתן להם יותר זמן לחשוב על יותר מסתם הישרדות, הם התחילו לחשוב על הנאה, למעשה, הוויקטוריאניים התחילו לחשוב הרבה על סקס. לנשים אפילו היה יותר פנאי, מאחר והן לא עבדו. עבודה לאשה נשואה, הייתה הצהרה שבעלה לא כשיר לפרנס את משפחתו.
מלבד הפגעים הגופניים השכיחים והנושנים של סקס, נוספו לו שדים חדשים בעידן הוויקטוריאני. שני רופאים גרמנים, ריצ’רד פון קראפט-אבינג וסיגמונד פרויד, פרסמו ספרים מזעזעים על מיניות שרק הגבירו את הסלידה או האובססיה למין. הראשון, איבחן נוירוזות כמו היפרסטזיה (יתר תשוקה מינית) או Parasoxia (תשוקה מינית בזמן הלא נכון) ואילו ספרו של פרויד, “מחקרים בהיסטריה”, הציג את רעיון ההיסטריה (מקורו במילה היוונית לרחם, “היסטרה”) אצל נשים, עודף רגשי בלתי מבוקר, עצבנות, התפרצויות רגשיות, חוסר היגיון והתנהגות מינית סוטה שעלולה להיות מוגזמת או לקויה. קנאת הפין הייתה גם חלק מהתיאוריה שלו.
לתפיסות המדעיות הייתה השלכה על החיים, כך למשל, מאחר וגרסו כי צוואר הרחם יקלוט זרע רק באקט של תשוקה ורצון, הרי כדי להתעבר יש לקיים יחסים תוך תשוקה וספר משנת 1845 קבע, כי אשה שהתעברה למרות שהייתה קורבן לאונס, סימן שרצתה או נהנתה ממנו.

כתבי העת לנשים כיום גדושים בטיפים כיצד להיות הרפתקניות וסקסיות יותר בין הסדינים וכמעט שום דבר לא נחשב לא ראוי בחדר השינה המודרני. הטיפים שהוצעו לנשים בסוף המאה העשרים, היו מרוסנים הרבה יותר. אורח החיים של הנשים הוויקטוריאניות, נשמר לא להתרחץ בתדירות גבוהה מדי, לא לקיים סקס בעמידה ולא תחת השפעת אלכוהול, אוננות תגרום לסרטן רחם והכל מתוך דאגה לנשים, אשר המומחים גרסו כי מצבים כאלה לא יכולים לגרום לה הנאה וגם לפגיעה גופנית. אוננות, המכונה אונניזם, אובחנה כבר בשנת 1812 כמסוכנת ביותר, על ידי ד”ר בנימין רוש, כגורם לאימפוטנציה, שחפת, עיוורון, אפילפסיה, דמנציה ואפילו מוות. אמונה זו נמשכה לאורך רוב שנות ה-1800.
דרך יעילה להילחם בתשוקה מינית הייתה להיצמד למזון תפל, להימנע מכל מאכל מתובלן שמרגש את החושים. John Harvey Kellogg, קיבל השראה מהתיאוריה הזו, כאשר יצר את דגני הבוקר המפורסמים שלו, קורנפלקס.

הסופרת Therese Oneill הסבירה שהיא לא חוששת מהמרכיב ההומוריסטי במחקר שלה ואמרה שמטרתה מהתחלה הייתה לכתוב “ספר מצחיק ומדויק”. היא הוסיפה: “רציתי להשלים כמה מקטעי ההיסטוריה החסרים, אלה שרוב האנשים חשבו שלא היו חשובים מספיק כדי לתעד אותם בהיסטוריה המודרנית”. היא ביקשה לחשוף בפני הקוראים את הפער בין מציאות החיים בעידן הוויקטוריאני, לבין הדימוי הרומנטי שנוצר ברומנים ובסיפורת כמו זו של Jane Austen או Bronte sisters, ג’יין אייר, וירג’יניה וולף, ג’ון קיטס, ליאו טולסטוי ואפילו צ’רלס דיקנס או בסרטים ותוכניות הטלוויזיה על התקופה הוויקטוריאנית, כתקופה של אבירות ורומנטיקה, נשים מקסימות הלובשות משי ותחרה.

הקוראים והקוראות נחשפים למציאות בה תחתוני נשים נתפרו ללא מפשעה, כדי להקל על הרחצה וההיגיינה, מבלי שאשה תצטרך להרים חצאיות – משימה שהייתה כמעט בלתי אפשרית כשלעצמה בזכות שכבות הבגדים האינסופיות, שלא להזכיר את הקרינולינות בעלות מסגרת העץ ששמרו נפח החצאית. נשים השתמשו בצמר כבשים מצופה שומן, כדי לספוג דם במחזור.
לנשים לא היה דאודורנט עד סוף המאה ובמקום זאת, הן טבלו בבושם. שמן שיער מבושם, אבקת טלק מבושמת, כל דבר שנגע בעורה של גברת, טבל בבושם פרחים עז, כדי לנסות ולמנוע ריח גוף. לבשמים בהם השתמשה המלכה ויקטוריה ושאר הנשים במאה ה-19, לא היו ריחות קלילים ונעימים כמו שיש להם כיום. חלקם יוצר מבעלי חיים, כמו למשל ambergris הפופולארי, שיוצר ממעיים של לוויתן.
כדי למנוע קמטים, נשים ישנו עם נתחי בשר בקר על פניהן וגם קונדומים היו עשויים מעור של בעלי חיים ונודעו כמכאיבים לשני בני הזוג.
מים גרמו למחלות מאחר והיו מזוהמים בצואה, אבל לא זו הסיבה מדוע רופאים המליצו על רחצה בתדירות נמוכה. רבים האמינו כי רחיצת כל הגוף תגרום לו להיות פגיע לזיהום. כך גם הזהירו נשים מפני שטיפת איברי המין שלהן בתדירות גבוהה מדי – אם בכלל.
באשר לפניה של האישה הוויקטוריאנית, הרי שאיפור היה שכיח, אך החומרים ששימשו לייצורו באותה תקופה, היו לרוב רעילים לחלוטין. הקוסמטיקה ששימשה בתקופה הוויקטוריאנית הייתה מלאה ברעל, כמו עופרת. גם תרופות לירידה במשקל, הכילו רעלים, כמו ארסן.
תקני היופי היו אז כמו שהם עכשיו – צרים, מזיקים ומשתנים לפי המעמד. הגוף האידיאלי היה “שופע”, היינו שמנמנה מבלי להיות שמנה וכדי לעצב את גופן לצורות הנחשקות (והבלתי אפשריות להשגה), נשים לבשו מחוכים מצולעים עם חישוקי פלדה ועצמות לוויתן.
פרטים אלה יכולים להיראות כיום ארכאיים לגמרי, לאוכלוסייה שבמדינות נאורות רבות, עדיין לא מאמינה שלנשים צריכה להיות שליטה על גופן וזה פשוט משאיר אותך אסירת תודה על שאת חיה בעידן של מכנסיים, טמפונים, אפידורל, תרופות נוגדות דיכאון ולא נגזר למות מהעגבת שבעלך הביא הביתה.