בבית חווה ישן ליד Parma, איטליה, מסתתר אחד המוזיאונים המוזרים והמרגשים בעולם: אוסף של יותר מ־60,000 חפצים יומיומיים, שהפכו בידיו של מורה כפרי ליצירה אחת גדולה, חיה ומפתיעה.

ודאי תאמרו שמוזיאון לחפצים שאף אחד כבר לא צריך נשמע כמו מקום שאפשר לדלג עליו. אבל Museo Ettore Guatelli, בכפר Ozzano Taro הסמוך ל־Parma, הוא בדיוק מסוג המקומות שמוכיחים כמה אנחנו טועים כשאנחנו ממהרים להיפטר מהדברים הפשוטים של החיים.
הכול התחיל אצל Ettore Guatelli, שנולד ב־1921 למשפחת איכרים והפך למורה. בתחילה הוא אסף חפצים כדי להשתמש בהם בשיעורים: כלי עבודה, קופסאות פח, בקבוקים, שעונים, כלי מטבח, צעצועים, כלי נגינה, בגדים ועוד. אלא שהאוסף הלך ותפח, עד שהשתלט כמעט על כל פינה בבית החווה שבו התגורר – קירות, תקרות, מדרגות, קורות, אדני חלונות ופינות נסתרות – כולם הפכו למשטחי תצוגה. החפצים אינם מוצגים כאן כפריטים בודדים, אלא בקבוצות, במקצבים ובקומפוזיציות: שעונים יוצרים מקבצים, כוסות הופכות לדוגמה, קופסאות נערמות למגדלים, וכלי עבודה מסתדרים בקווים, גלים וספירלות.
החלל ניראה כמו שילוב של קתדרלה, מערה דמיונית ומיצב אמנות עכשווית. אלא שבמקום שיש, זהב ואבנים יקרות, החומר הוא העולם היומיומי: מסמרים, מגפים, מלקחיים, מעדרים, מכונות כתיבה, בקבוקים ופחיות – ובעצם, כל חפץ שרק תוכלו להעלות על הדעת. Guatelli לא ניסה להפוך את החפצים ליפים יותר מכפי שהם. הוא ביקש להחזיר להם את הכבוד שנלקח מהם ברגע שהפכו לישנים, משומשים או מיותרים. כל פריט מספר משהו על מי שהשתמש בו, על העבודה שעשה, על הבית שממנו הגיע ועל התקופה שבה היה חלק מהחיים: “אלה דברים צנועים,” אמר Guatelli, “אבל חלקם מלאי תחכום, פיוט וחן.” בעיניו, חפץ יומיומי לא היה פסולת אלא עדות: לא רק למה שאנשים יצרו, אלא לאופן שבו חיו.
כיום מנוהל המקום בידי קרן פרטית, שממשיכה לשמר את האוסף ואת תפיסת העולם של מייסדו. המבקרים מוזמנים להסתובב בין החדרים הצפופים, להרגיש מעט מוצפים בנוסטלגיה, ובעיקר לגלות מחדש את היופי שבדברים שאנחנו בדרך כלל לא טורחים להתבונן בהם.
Museo Ettore Guatelli
Ozzano Taro, Collecchio, ליד Parma, Italy























