מאז שנות ה־90 הפך Dabls פינת רחוב מוזנחת בדטרויט לעולם פנטסטי של פסלים, מראות, חרוזים, סמלים אפריקאיים וחפצי תרבות. המתחם, המשתרע על פני שני בלוקים עירוניים, נבנה בהדרגה כיצירת אמנות סביבתית רחבת היקף, שבה כל קיר, פסל ושביל מספרים סיפור על זהות, זיכרון וריפוי קהילתי.
לאחרונה, באביב 2026, הגיש Dabls תביעה נגד עיריית דטרויט לאחר שבניין מרכזי במתחם נהרס על ידי העירייה בקיץ 2024 בטענה כי היה מסוכן ועלול לקרוס. האמן טוען כי בהריסה הושמדו 33 יצירות אמנות מקוריות שיצר לאורך שנים, ודורש פיצויים בהיקף של כ־5 מיליון דולר.

זה היה אחד הסמלים המזוהים ביותר עם המקום: Nkisi House – מבנה מצופה שברי מראות, חרוזים, לוחות צבעוניים וחפצים שנאספו לאורך השנים. עבור Dabls, המראות לא נועדו רק לקישוט; הן הזמינו את המבקרים להביט בעצמם ולבחון את מקומם בתוך ההיסטוריה והקהילה. המתחם כולו נבנה סביב ארבעה חומרים מרכזיים – ברזל, אבן, עץ ומראות – שלכל אחד מהם ייחס האמן משמעות רוחנית וסמלית. לאורך עשרות שנים Dabls חקר תרבויות אפריקאיות, מסורות שבטיות, סמלים וטקסים, מתוך רצון להשיב לקהילה האפרו־אמריקאית חלקים מהמורשת שנדחקו לשוליים. נקודת המפנה בחייו הגיעה בשנות ה־70, כאשר עבד כאוצר ב־Charles H. Wright Museum of African American History. מפגש עם אוסף מסכות אפריקאיות גרם לו להבין עד כמה התרבות האפריקאית הוצגה במשך שנים דרך סטריאוטיפים מערביים של פחד, כישוף ואקזוטיקה, במקום כתרבות עשירה ומורכבת. כך הפך לאחד החוקרים והאספנים החשובים של חרוזים אפריקאיים מסורתיים. הוא גילה כי עבור תרבויות רבות באפריקה, חרוזים לא היו רק קישוט, אלא אמצעי להעברת ידע, היסטוריה, מעמד חברתי וסיפורים בין דורות. מתוך התובנה הזו הקים את מוזיאון החרוזים שלו, שנועד להיות הרבה יותר ממקום תצוגה – מרחב של למידה, זיכרון וחיבור תרבותי.
בניגוד למוזיאונים מסורתיים, שבהם המבקר הוא צופה פסיבי, המוזיאון של Dabls נבנה כרעיון חי ונושם. המבקרים הוזמנו לגעת, ליצור, להשתתף ולקחת חלק בחוויה. האמן ראה באמנות כלי לריפוי חברתי ודרך לחבר אנשים לשורשיהם התרבותיים. לדבריו, תרבויות אפריקאיות השתמשו בחפצים, מסכות, תכשיטים ופסלים כמעין "רפואה תרבותית" – דרך להעביר ידע, לחזק קהילה ולהעניק תחושת שייכות.

העירייה, מצדה, טענה כי הבניין שספג נזקי זמן והתמוטטות חלקית היווה סכנה מיידית לציבור ולכן לא ניתן היה להצילו. Dabls, לעומת זאת, טען כי ניתן היה לייצב את המבנה וכי ההריסה בוצעה למרות מאמצים מצד הקהילה ואנשי מקצוע לשמרו. המחלוקת עוררה דיון רחב בדטרויט: האם אמנות סביבתית היא רק נדל"ן, או נכס תרבותי שראוי להגנה גם כאשר מצבו הפיזי בעייתי?
באופן אירוני, דווקא לאחר ההריסה זכה Dabls להכרה הרחבה ביותר בקריירה שלו. בשנת 2026 נפתחה ב־Museum of Contemporary Art Detroit התערוכה המקיפה הראשונה שסקרה את פועלו, Detroit Cosmologies. התערוכה הציגה 45 שנות יצירה וכללה ציורים, פסלים, קולאז'ים, עבודות ציבוריות וחומרים ארכיוניים, תוך הדגשת הדרך שבה חיבר בין סמלים אפריקאיים, ההיסטוריה של הקהילה השחורה בדטרויט והנוף התעשייתי של העיר.
רבים בדטרויט רואים ב־Dabls דמות מקבילה ל־Tyree Guyton, יוצר סביבתי נוסף שהפך שכונה שלמה ליצירת אמנות. שניהם הוכיחו שאמנות אינה חייבת להיות כלואה בין קירות מוזיאון; היא יכולה לצמוח מתוך הרחוב, מתוך הקהילה ומתוך החיים עצמם.
למרות שהבניין נהרס, המורשת של Olayami Dabls נותרה חיה. הסיפור שלו מזכיר עד כמה הגבול בין אמנות, אדריכלות, זיכרון ומרחב ציבורי יכול להיות שברירי. לעיתים די בבולדוזר אחד כדי למחוק קיר, אבל הרבה יותר קשה למחוק רעיון שהצליח לשנות עיר שלמה.