"הבית מוכר יותר ממני", מחייך Estevão Silva da Conceição, יוצר המקום. ואכן, רבים מתושבי São Paulo יודעים כיצד להגיע אל הבית המפורסם, גם אם אינם מכירים את שמו של האיש שבנה אותו במו ידיו במשך קרוב לארבעה עשורים.
סיפורו של Estevão מתחיל הרחק משם, באזור הכפרי של מדינת Bahia, בעיירה Santo Estevão. בילדותו עבד בשדות מגיל צעיר, ובגיל 19 עזב את הכפר ונסע ל־São Paulo בחיפוש אחר חיים טובים יותר. הוא עבד כפועל בניין, שומר, גנן ואיש תחזוקה. שום דבר במסלול חייו לא רמז שיום אחד יהפוך לאמן ולאחד היוצרים האוטודידקטים המוכרים בברזיל.
בשנת 1985 רכש צריף קטן ב־Paraisópolis. החלום היה פשוט וצנוע: בית עם גינה. על מגרש של 75 מטרים רבועים נטע שיח ורדים, ולאחר מכן בנה מסגרת ברזל כדי לתמוך בצמח.
משם הכול התחיל להשתנות.

הקונסטרוקציה הראשונה הובילה לשנייה, וזו לשלישית. Estevão החל לעצב קשתות מבטון וברזל, שעליהן תלה עציצים. כדי לשבור את האפור של הבטון, שיבץ בקירות צלחות, ספלים, טלפונים ישנים, שעונים, מצלמות, צעצועים, אבנים, קרמיקות ושברי זכוכית. כל חפץ מצא את מקומו בתוך היצירה ההולכת וגדלה.
עם השנים הפך הבית למעין יער אדריכלי. התקרות קמורות, הקירות מתפתלים, והמבנה כולו נראה כאילו צמח באופן אורגני מתוך הקרקע. המבקר המטפס בין המעברים הצרים והקשתות המדורגות חש שהוא נע בתוך הכלאה בין בית עץ, מבוך קסום וגן תלוי.

ההשוואה ליצירותיו של Antoni Gaudí הייתה בלתי נמנעת. אלא שבניגוד לרבים ממעריציו של האדריכל הקטלוני, Estevão כלל לא הכיר את עבודותיו. רק בשנת 2001, לאחר שעיתונאים ואנשי אדריכלות גילו את הבית, הוא הוזמן ל־Barcelona ונחשף לראשונה ל־Park Güell וליצירותיו של Gaudí. הוא הופתע לגלות דמיון בין העבודות, אף שמעולם לא למד אדריכלות ולא הכיר את יצירתו קודם לכן.

מאז הפך ה־Castelinho לאחד מסמליה התרבותיים של Paraisópolis. הבית נפתח למבקרים, מוצגות בו עבודות אמנות שיצר Estevão, והוא מושך תיירים, חוקרי אדריכלות וסטודנטים מרחבי העולם. למרות הפרסום, הוא ממשיך להתגורר בסמוך למבנה ולטפל בו מדי יום.
מה שהופך את ה־Castelinho למיוחד כל כך אינו רק המראה יוצא הדופן שלו, אלא העובדה שהוא נוצר ללא תוכניות, ללא תקציב משמעותי וללא הכשרה מקצועית. זוהי אדריכלות שנולדה מתוך אינטואיציה, התמדה ודמיון. בית שהחל בניסיון לגדל ורד אחד והפך למוזיאון חי, ליצירת אמנות ולסמל של כוח היצירה האנושי.
כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, האפשרות הזאת עדיין ממשיכה לצמוח – אבן אחר אבן, חפץ אחר חפץ, חלום אחר חלום.