מלבד הנופים מפעימי החושים, העיר הקטנה הזו מתהדרת בבתים הבנויים בסגנון סיפורי אגדות בווארים, מעוטרים כולם בסצנות מצוירות וחלונות מצויירים מלאים בפרחים. לציורי קיר אלה היסטוריה ארוכה של קישוט בתים, עסקים ואפילו אסמים, בציורים דתיים והיסטוריים כאחד. בציורי הקיר מוצאים סצנות מהתנ”ך ומחיי הקדושים, או סתם חיי הכפריים. ציורים אחרים מדמים חלונות או פסלים, שרק במבט מקרוב אפשר להבחין שלא נמצאים במציאות.
כך אתם יכולים להסתובב בעיר ככמו בתערוכה גדולה ולהנות מסצנת ההתגלות מהברית החדשה, מצויירת על קיר של חנות בגדים יד שנייה, ארבעת פרשי האפוקליפסה, מצוירים בגדול על הקיר של כנסייה זעירה וקדוש ישיש שבחר לשבת בצורה מסוכנת על קיר המשקיף על חברת השכרת רכב.

ציורי קיר אלה נקראים lüftlmalerei ויש להם היסטוריה בת אלפי שנה והם נכללים אפילו בספר שכתב היסטוריון האמנות הנודע Sir Ernst Hans Josef Gombrich.
למרות שאנחנו רגילים לראות במוזיאונים, פסלי שיש לבנים וחסרי צבע מהתקופה היוונית או הרומית, הרי כל האמנות בעולם העתיק הייתה גדושה בצבעים, כך אצל המצרים הקדמונים והמסופוטמים, אשר היוונים חיקו אותם וצבעו את המקדשים והפסלים שלהם בגוונים תוססים ואמנים באימפריה הרומית העתיקו אז את היוונים. הפסלים במוזיאונים שלנו הם, לרוב, רק עותקים משוחזרים וחסרי חיים, המזכירים שיעורי רישום מיושנים. במאה ה-1, הרומאים בנו דרך החוצה את האלפים, את Via Claudia Augusta, שחיברה את ורונה באיטליה לאוגסבורג בגרמניה והקימו מעוז מסחר בצד הגרמני, אותו כינו “פרטנום”, שלימים הפכה לעיירה פרטנקירכן.

כשהאימפריה הרומית קרסה במאה ה-5, היא הובילה לתקופת ימי הביניים באירופה ועליית הכנסייה הקתולית. ככל שגדל מספר הנוצרים, כך גם גדל מספר הכנסיות שלהם וגודלן. ציור קיר וחזית כפי שאנו מכירים אותו, החל אז בעיטורי גבס גדולים על הקירות והתקרות של כנסיות אבן פשוטות, בתקופה הגותית. מכאן, יצירות אמנות של קדושים הפכו נפוצות בכל העולם הקתולי, עד המאה ה-14. בתי העירייה, דוכני השוק וחומות העיר ברחבי גרמניה, כמו בערי אירופה האחרות, עוטרו בציורי אירועים, קרבות חשובים, לוחמים אימתניים וסיפורים מחיי המלכים. אגדות גרמניות נכתבו בגדול על פני קירות הטירות.
אבן דרך תיירותית חשובה בגרמיש-פרטנקירכן, היא הכנסייה העתיקה סנט מרטין, עם ציור קיר של כריסטופר הקדוש, שצויר ב-1300. גרמנים אמידים החלו לקשט את בתיהם באותו אופן – בדיוק כפי שעשו הרומאים, אלפי שנים קודם לכן – בציורים חילוניים והכנסייה, שתרמה לביסוס הז’אנר של ציורי הקיר, התרעמה אז על עבודת האלילים שלהם. היה משהו בביקורת הזו, שכן הציורים עברו מסגנון קלאסי מפואר, לזה של בורגנות קטנה, שיטחי, מנסה להיות מצחיק וניראה מגוחך.

בסוף ימי הביניים ובמאה ה-15, עם הרנסנס, החלה הרפורמציה הפרוטסטנטית והכנסייה הקתולית, כדי להתחרות בהם, החליטה למתג את עצמה מחדש, כדי להצליח להגיע לקהל רחב יותר ולשנות את תדמיתה. הבריף השיווקי שקיבלו האמנים היה, להתמקד בנושאים דתיים ולעורר מעורבות רגשית, יראת כבוד ופליאה. האמנים שמימשו את הבריף הקתולי, יצרו את הסגנון שייקרא בסופו של דבר “בארוק” – אמנים כמו מיכלאנג’לו, קאראווג’ו, גידו רני, אניבל קרצ’י, בארוצ’י, ברניני וארטמיסיה ג’נטילישי.
אדריכלי הבארוק לקחו את האלמנטים הבסיסיים של מבני הרנסנס – כולל כיפות ועמודים – והפכו אותם לגבוהים יותר, מפוארים יותר, מקושטים יותר ודרמטיים יותר. ציירי הבארוק, מצידם, יצרו פאר ותחושת מרחב אלוהי מבפנים, על ידי ציור ציורי קיר על הקירות ומעל הכל, ציורי קיר על התקרות. מאחר והפרסקו שלהם הוגבל על ידי המרחב הפיזי של האדריכלות, הם יצרו trompe-l’oeil, “הטעיית העין”, ציור על קירות שטוחים עם עומק תלת מימדי, כך שהתקרות שמעל נפתחות לרקיע האינסופי. כך למשל, תקרת הקפלה הסיסטינית שצייר מיכלאנג’לו בין השנים 1508 ל-1512, בטיח רטוב בדיוק כמו שהשתמשו הרומאים הקדמונים אלף שנים קודם לכן.

הציורים הללו כללו סיפורים שלמים, שנועדו ללמד את התנ”ך לאוכלוסייה אנאלפביתית, שלא יודעת לקרוא לטינית, שפת הכנסייה הקתולית. השילוב הזה של ארכיטקטורה מפוארת וציורי נושאים דתיים קתוליים, הם בסיס ה-lüftlmalerei של דרום גרמניה, אוסטריה וצפון איטליה כיום. עד המאה ה-18 (1750-1800), אפילו כשציורי הקיר כבר יצאו מהאופנה בערים הגדולות, הוא שלט באזורי הרי האלפים, אצל כל מי שרצה להפגין את עושרו או ייחוסו, סוג של רומנטיקה גרמנית. למרות שהעיר נהרסה מספר פעמים, תנופת הבנייה שלאחר מלחמת העולם השנייה במערב גרמניה ואוסטריה, הובילה לרנסנס מקומי של ציור קיר – תוצר של הזדהות מחודשת עם ההיסטוריה והמסורות המקומיות – וגם עם גל התיירות. אנשים החלו להחיות את האידיליה של החיים האלפיניים לפני המלחמה והחלו לצבוע את קירותיהם במוטיבים מתקופה שלפני עליית המשטר הנאצי ועם העלייה בתיירות הקיץ והחורף, הצטרפו אליהם פונדקים, בתי מלון, עסקים ובנקים.