יש פתגם איטלקי שאומר: A chi vuole non mancano modi – למי שבאמת רוצה, תמיד תימצא הדרך. קשה לחשוב על משפט שמתאים יותר ל־Puglia, חבל הארץ שבקצה ה"מגף" האיטלקי. כאן, מתוך תנאים פשוטים ומשאבים מוגבלים, נולדו מסורות קולינריות, מלאכות, ריקודים וכמובן – ה־trulli, בתי האבן המיוחדים של Valle d'Itria.
במבט ראשון קשה להבין מדוע המבנים הצנועים האלה הפכו לאחד מסמליה של איטליה. הם עשויים מאבן גיר לבנה, שנמצאה בשפע באזור, ומעליהם גגות חרוטיים הבנויים מלוחות אבן דקים המכונים chiancarelle. אין בהם כמעט קווים ישרים או פינות חדות: החללים הפנימיים מעוגלים, והתחושה היא של שילוב בין בית כפרי, מערה ומבנה מתוך אגדה.
אבל ה־trulli לא נולדו כדי להיות יפים. הם נולדו מתוך צורך. ה־trulli הראשונים הופיעו באזור כבר במאה ה־14, ושימשו את האיכרים ובעלי האדמות הקטנים כמקומות מגורים, מחסנים ואפילו מקלט מהחום הכבד של הקיץ. הקירות העבים שמרו על קרירות בימים החמים ועל בידוד בחורף, ואילו מבנה הגג נועד להרחיק את מי הגשמים.
אלא שהמאפיין המפתיע ביותר שלהם היה דווקא האפשרות לפרק אותם. מבנה ה־trulli קשור לשיטת המיסוי של ממלכת Napoli. מבנה ללא גג לא נחשב בית של ממש ולכן לא חויב באותו מס. כאשר פקח המס היה מתקרב, היה אפשר להסיר לוח אבן אחד מהגג ולפרק במהירות את המבנה כולו. במקום בית ניצב לפתע תל עגול של אבנים. עבור תושבים כפריים שניסו לשרוד תחת מיסוי כבד, זה היה פתרון פשוט וגאוני. דווקא מה שנתפס כארכיטקטורה זמנית הפך לאחת מצורות הבנייה העמידות ביותר בדרום איטליה.
מאדריכלות של עוני לאדריכלות של יוקרה: ה־trulli לא נועדו לשרוד מאות שנים, ובכל זאת הפכו לנכס תרבותי שמוגן כיום בקפידה. השימור שלהם מחייב כללים מחמירים, וגם שיפוץ פשוט של גג יכול להיות מורכב ויקר. בינתיים, הביקוש רק עולה. חלק מהבתים הפכו למלונות בוטיק ובתי נופש, אחרים למסעדות, חנויות וסדנאות. אפשר אפילו לישון בתוך trullo משוחזר ולחוות מבפנים את המבנה שהחל את דרכו כפתרון צנוע לאיכרים. ה־trulli נבנו לפני מאות שנים על ידי האנשים העניים ביותר באזור, וכיום אנשים משלמים לא מעט כדי לישון, לאכול או לשתות יין בין קירות האבן שלהם.

שרידי טרולי עתיק

אירוח יוקרתי במתחם בתי טרולי

אם זו הפעם הראשונה שלכם באזור, Alberobello היא נקודת פתיחה מתבקשת. כ־1,500 trulli מרוכזים בעיר, שהוכרזה אתר מורשת עולמית של UNESCO ב־1996. שתי השכונות ההיסטוריות, Rione Monti ו־Aia Piccola, מאפשרות לראות את המבנים מקרוב, להיכנס לחלק מה־trulli ולהבין כיצד חלל קטן ועגול יכול להפוך לבית. האזור מציע מסעדות המתמחות במטבח המקומי, המבוסס על פסטה, ירקות עונתיים, גבינות, שמן זית ובשר צלוי.
אבל דווקא משום ש־Alberobello היא המפורסמת ביותר, היא יכולה להיות עמוסה. מי שרוצה לחוות את ה־trulli באווירה שקטה יותר, כדאי שימשיך אל הכפרים והדרכים הכפריות שמסביבה.
אפשר להמשיך אל Locorotondo, אחד הכפרים היפים באזור. השם עצמו מתייחס לצורתו העגולה של המרכז ההיסטורי, הבנוי סביב גבעה, והבתים הלבנים והסמטאות הצרות יוצרים כאן אווירה שונה מעט מזו של Alberobello. זהו מקום טוב לטעום את היין המקומי, כאן הכרמים והזיתים הם חלק בלתי נפרד מהנוף, והחוויה כאן היא פחות "אטרקציה" ויותר הצצה אל אורח החיים של האזור.
הכפר הלבן והברוקי Martina Franca מציע צד אחר לגמרי של Valle d'Itria. המרכז ההיסטורי גדוש בארמונות, כנסיות, מרפסות ומסגרות מעוטרות. כדאי לשוטט סביב Piazza Maria Immacolata ולהגיע ל־Basilica di San Martino, ואז פשוט ללכת לאיבוד ברחובות הצדדיים. המטבח הפוליאני המסורתי אפשר למצוא כאן את מוצרי האזור, יינות מקומיים ואת ה־capocollo di Martina Franca, אחד ממוצרי הבשר המזוהים עם העיר.
הכפר הלבן Cisternino שנמצא על גבעה, מפורסם ב־fornelli – מסעדות־קצב מסורתיות שבהן בוחרים בשר שמוצג במקום והוא נצלה על הגריל.
אם ממשיכים מערבה לכיוון החוף, מגיעים ל־Ostuni, המכונה "העיר הלבנה". היא אינה עיר של trulli אבל היא חלק מהמרחב התרבותי והנופי של Valle d'Itria, והבתים המסוידים בלבן יוצרים כאן מראה כמעט בוהק מעל מטעי הזיתים. אפשר להשקיף ממנה אל הנוף אל מטעי הזיתים ואל הים האדריאטי.
מערות Grotte di Castellana מציעות עולם תת־קרקעי של מערות, נטיפים ותצורות סלע. הן משתלבות היטב במסלול של ארבעה ימים המוצע באזור, הכולל את Martina Franca, Locorotondo, Alberobello, Grotte di Castellana ו־Cisternino.
ומי שמעדיף טבע וים יכול להמשיך אל אזור Fasano ואל החוף האדריאטי. בקרבת Egnazia אפשר לשלב עתיקות וים, ואילו Torre Guaceto מציעה שמורת טבע ימית ונוף חופי כמעט פראי.