תחומי עיצוב המוצר והעיצוב התעשייתי בארץ, לעומת תחומי האדריכלות ועיצוב הפנים למשל, חסרים בבעלי מקצוע “כוכבים”. אין בארץ מעצבים תעשייתיים אייקונים המהווים גיבורי תרבות.
לאדריכלות הישראלית, למשל, יש לא מעט גיבורים מקומיים, מעוררי השראה ועטורי תהילה כמו עדה כרמי או שנויים במחלוקת כמו רם כרמי, מיתולוגיים כמו אריך מנדלסון או סלבריטאים כמו אילן פיבקו.
על עבודתה של מעצבת הפנים דורה גד לומדים בבתי הספר לעיצוב ומגזיני הכרומו ותכניות הטלוויזיה מלאים בגיבורי הלייפסטייל של עיצוב הפנים. מעצבת הפנים דורה גד כלת פרס ישראל ואדריכלים ישראלים חתני פרס ישראל יש לרוב – יסקי, כרמי את כרמי, יער, מנספלד, רזניק, רכטר ועוד וגם אדריכלי נוף כדן צור וליפא יהלום. אפילו מעצבים גראפיים, תחום לא “זוהר” ונטול חשיפה תקשורתית, זכו בפרס ישראל – טרטקובר, רייזינגר וורדימון.
לעומת זאת בעיצוב התעשייתי הישראלי, המלווה כ-50 שנה את התעשייה הביטחונית ושותף מלא להצלחת ההיי-טק הישראלי בעולם, לא מצאה ישראל חתן ראוי לפרס. התחום נשאר לוט באפילה, אי שם בין מעצבים תעשייתיים אפרוריים כהנדסאי בנין, לבין מעצבי מוצר המציגים מרכולתם המשובבת בירידים בנמל תל אביב ובחוצות העיר.
מציאות זו משתנה כשמדובר בשוק העולמי. בעוד האדריכלות הישראלית ורוב תחומי העיצוב בארץ, לא הצליחו לייצא לזירה הבינלאומית “כוכבים” מקצועיים, הרי שבעולם מצליחים לא מעט מעצבי מוצר שייצאה הארץ.
מישראל לא יצאה אף זהא חאדיד לעולם. חוץ אולי ממשה ספדיה, אין במועדון הבינלאומי של כוכבי אדריכלות, אף אדריכל ישראלי, גם לא, סליחה, שום מעצב פנים ישראלי. לעומת זאת בשורה הראשונה של מעצבי המוצר הבינלאומיים יושבים לא מעט דוברי עברית: רון ארד, אריק לוי, דרור בן שטרית, רון גלעד, רפאל נבות, הזוג יעל מר ושי אלקלעי, דן יפת ואפילו איילה צרפתי שפועלת מתל-אביב ונמכרת בכל העולם. ועוד לא הזכרנו את מעצבי התכשיטים מצורי גוואטה ועד למיכל נגרין.
אנחנו מתייחסים כאן למשאב מקצועי אחד, שהוא כישרונם של האדריכלים והמעצבים. לכן עובדת קיומה או חוסר קיומה של תעשייה תומכת בארץ, יכול אולי לתרץ מציאות של שוק ישראלי שלא מאפשרת ייצור מקומי, אבל כשרון הוא משאב חסר גבולות והעולם מעניק הזדמנות שווה לאדריכלים ולמעצבים הישראליים בכל תחום.

 

 

 

מהסטודיו שלו בפאריס מעצב דן יפת מוצרים למיטב היצרניות בכל העולם ומאמין שדווקא המשבר הכלכלי העולמי כעת, נותן סיכוי מצויין למעצבים צעירים ויצרנים קטנים להצליח בגדול.

 

 

אחד מהמעצבים העולים בשוק האירופאי, הוא דן יפת. יפת בן 41, למד באקדמיה בצלאל בירושלים ובשנת 2001 עבר ללמוד ב- Gerrit Rietveld באמסטרדם, שם השלים את התואר הראשון בעיצוב תעשייתי. בתום לימודיו הקים סטודיו עצמאי בעיר ובשנת 2005 עבר לפאריס, שם הוא חי ועובד כיום. בשנתיים האחרונות הוא משתף פעולה עם Lucie Koldova, מעצבת צ’כית אשר עבדה אצל המעצב אריק לוי. ביקשנו ללמוד קצת עליו וקצת ממנו, על הנעשה בזירת העיצוב כיום.

 

 

 

D&A: האם תוכל לתאר לנו את סגנון העיצוב שלך, בקונטקסט של העיצוב הכללי כיום באירופה?
ד.י. אפילו אחרי עשר שנות עבודה כמעצב, עדיין אינני אוהב כשמגדירים אותי. אני עדיין מתנסה ובודק, כל הזמן בתהליך למידה. מה שאני אוהב הוא, שאני תמיד מנסה להמציא את עצמי מחדש ולהצדיק את זה, זהו תהליך, שגם הפך למוטו שלי: “הגדרות הן הגבולות שלנו”. הסגנון שלי עדיין מתפתח ומשתנה ומתאים עצמו לשינויים, לאנשים ולרוח הזמן. אולי לצופה מבחוץ תהיה הגדרה טובה יותר למה שאני עושה.

 

 

D&A: מה דעתך על הנעשה בתחום העיצוב כיום באירופה?
ד.י. זירת העיצוב היום מושפעת ישירות מאספקטים כלכליים, ובגלל קשיים בקרב החברות הגדולות, יצרנים קטנים מקבלים חשיפה משמעותית יותר. מעצבים צעירים עם סגנון של “עשה זאת בעצמך” פורחים, ומתאפשר לדור חדש של מעצבים ושל יצרנים קטנים לגדול אחרי התקופה הארוכה של הדקדנטיות שהייתה עד למשבר הכלכלי. במידה מסוימת זה תהליך של “Back To Basics” ולי זה נראה טבעי כמו הצמחייה הירוקה החדשה הצומחת על אדמה חרוכה. השוואה קשה, אבל זה נראה וחש כך.

 

 

 

D&A: אם אילו חברות אתה עובד כיום, אשר מוכרות את המוצרים שאתה מעצב?
ד.י. כיום, רשימת הלקוחות שלנו כוללת חברות תעשייתיות, יצרנים קטנים וגלריות. אנו גם עובדים על מהדורות קטנות לגלריות, שם יש לנו יותר חופש יצירה. Brokis, MMcite, MGX, when objects work,La-chance, Hayman Edition, Ittala, Ton ועוד. אנו גם עובדים על מהדורות קטנות לגלריות, שם יש לנו יותר חופש יצירה. השותף הגדול ביותר שלנו הוא גלריה BENSIMON בפריס; אנו גם עובדים עם גלריה DOX בצ’כיה, MINT בלונדון, THE NEW BLACK בארה”ב, ו- DITO בבלגיה. בשנה הבאה גם תיראו מספר מותגים איטלקיים עימם התחלנו לשתף פעולה.

 

 

 

D&A: בהולנד מתקיימת סצנת עיצוב מצליחה ומוצלחת. מדוע עברת משם לפאריס דווקא?
ד.י. בהולנד הייתה תקופה מדהימה בחיי האישיים והמקצועיים, שילוב של לימודים בישראל ובהולנד השלימו את הפרסונה העיצובית שלי. אך, עם הזמן, חשתי שהגיע הזמן לעבור למקום גדול ובעל השפעה גדולה יותר, אל המטרופוליס. גם חיי האישיים משכו אותי לפריס, בצורה לא מתוכננת. על זה אני מודה לחיים – על ההפתעות, על החוויות הטובות והרעות שהופכות אותנו למי שאנחנו.

 

 

D&A: כיצד לוסי קולדובה ואתה משלימים זה את זה בעבודתכם המשותפת?
ד.י. לוסי ואני הכרנו בפרוייקט שעשינו עם אריק לוי. היה לנו קליק בכל מיני רמות והחלטנו לנסות לשתף פעולה, מתוך מודעות לקושי לעשות זאת בתחום במקצוע כמו עיצוב, וקיבלנו החלטה לעבוד יחד מפרוייקט לפרוייקט, ללא התחייבות. אנחנו מייצגים שני חצאים המשלימים זה את זה, כפי שאני רואה את זה, אנו שני זרים, שנינו מנותקים ממקורותינו, גבר ואישה עם יצר לחקור, כל אחד מביא משהו אל העבודה המשותפת, ידע, ניסיון, דרייב לחקור ולהגדיר דברים מחדש וצורך ליצור. זה היה המקום הנכון לנו על מנת לחפש, ליצור, דיאלוג מתמשך שהפך את היצירה שלנו ליותר מוצקה ומזוקקת.

 

 

D&A: מהם מקורות ההשראה שלך וממה אתה מושפע במיוחד בעבודתך?
ד.י. הקלישאה הגדולה ביותר היא התשובה האמיתית כאן; כבני אדם, אנו מושפעים מהכל. מהליכה ברחוב, מהסתכלות על אנשים, מקריאת ספר, שיחות, פנטסיות, שאיפות וכולי. כל פרוייקט צומח מחוויה ומגירוי וכמובן שמהצורך של הלקוחות

 

בגלל קשיים כלכליים בחברות העיצוב הגדולות, יצרנים קטנים מקבלים חשיפה, מעצבים צעירים פורחים, ומתאפשר לדור חדש של מעצבים ויצרנים קטנים לגדול אחרי התקופה הארוכה של הדקדנטיות

 

 

 

D&A: אילו מגזינים אתה קורא?
ד.י. Domus, Wired, Frame, DAMd ורבים אחרים.

D&A: מיהם אתרי העיצוב הפבוריטים שלך?
ד.י. בצורה מוזרה, איני מרבה לגלוש בהרבה בלוגים של עיצוב, אך כולנו מושפעים מזרימת האינפורמציה ברשת ובאמצעי מדיה הדיגיטליים. גם קשה להגדיר אתרים, יש מאות ואני פשוט משוטט, כדי לקבל השראה. אני מחבב אתרים כמו: This is colossal, Haw- Lin, whitepaper, foooound, ועוד רבים אחרים. כדי להתעדכן במה שחדש אני חוזר אל האתרים הקלאסיים- Dezeen, Mocoloco, Muuuz ואחרים.

D&A: האם אתה מעדיף את המדיה המודפסת או באינטרנט?
ד.י. בירייה מהמותן, אני אומר עיתונות מודפסת, אבל אני חושב שזה פשוט בגלל התייחסות סנטימנטלית אליה. אנחנו גם אוהבים לגזור ולשמור חומר מעניין לשימוש עתידי. אני חושב שקשה יותר לעשות את זה עם המסך.

D&A: מיהו המעצב או האדריכל המוערך על ידך ואיזו עבודה שלו אהובה עליך המיוחד?
ד.י. זאת שאלה מסובכת. קשה לשאול אדם יצירתי דבר כזה. יש רבים שאני מחבב ומעריך. אני לא אוהב מעצב ספציפי, אבל יותר עבודות של מעצבים שונים; דברים שאני מעדיף ברמה הקונספטואלית, או שאני רואה את המאמץ העצום שהושקע בכדי להגיע אל התוצאה, או רעיון שאני מצטער שלא היה שלי. כאמן אני מאוד מחבב את ANISH KAPOOR. עבודה שלו מעוררת בי משהו שאין לו שום הסבר רציונלי, ועבורי זהו הישג. לדוגמא MONUMENTA בפריס, הוא מהמם מבחינה ויזואלית, טכנית ורגשית. באדריכלות כמו בעיצוב יש המון, והצבעה על עבודה ספציפית קשה לי.

אם אני צריך לבחור דבר אחד שהפך את חיינו מן הקצה אל הקצה יותר מכל דבר, זה הטלפון הנייד. זו ההמצאה עם ההשפעה החברתית הגדולה בזמננו

 

D&A: מהי ההמצאה העיצובית המוצלחת ביותר של השנים האחרונות לדעתך?
ד.י. השאלה הזו היא המאתגרת ביותר עבורי, והיא נושא לשיחה ארוכה יותר. למען האמת, אני לא מכיר שום דבר שגרם לי ליפול מהרגליים. יש התפתחות טכנולוגית מתמשכת שמושכת את הכל קדימה, בתחום הרפואה ובתחומים פרקטיים אחרים. אך בזירת העיצוב הקלאסי אנו פשוט נותנים פרשנות חדשה לדברים ונותנים להם את נקודת ההסתכלות האישית שלנו, אבל כיסא עדיין נשאר כיסא, שולחן יישאר שולחן וכן הלאה. אני חושב שההמצאות הן במיקרו ולא במקרו של התפתחות החומרים, תהליכי הייצור והתאמות נוספות. אל תבין אותי לא נכון, אבל במשך השנים היו דברים שנשתלו בחיים שלנו ויצרו שינויים, אבל העיצוב או ההמצאה היו כל כך טובים עד שזה נטמע בחיינו כל כך בטבעיות וללא סימנים שאנו לוקחים את זה כמובן מאליו. אם בכל זאת אני צריך לבחור דבר אחד שהפך את חיינו מן הקצה אל הקצה יותר מכל דבר הוא הטלפון הנייד. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לו המצאה קלאסית של עיצוב, אבל זו ההמצאה עם ההשפעה החברתית הגדולה בזמננו. הרבה קוראים אולי ירימו גבה, אבל אני חש שזה נושא לשיחה ארוכה ופילוסופית יותר לדיון.

 

 

 

D&A: איזה אתגרים היצבת בפניך עתה, מה היית רוצה לעשות או להשיג כיום?
ד.י. להמשיך, ליצור, לחקור, להכיר אנשים, לשנות פרספקטיבות, לאמץ, להתפתח, לעשות את מה שאני אוהב, והצליח להתפרנס מזה. זוהי פריבילגיה, ואני מנסה להזכיר לעצמי כל יום איזה מזל יש לי.