הציר החמאסי (איראן-קטאר-עזה), בחר בסיבוב הנוכחי בטקטיקה שונה של לוחמה מזו שבעבר, הרבה יותר מתוחכמת מאשר הלוחמה המסורתית, שממילא הוא נמצא בה ביחסי כוחות נחותים מול ישראל.
הוא בחר במלחמה על התודעה של העולם ועל גיוסו למלחמה פעילה כנגד ישראל.
זה אמנם לא חדש. הפלסטינאים למשל, משמרים כבר עשרות שנים “מחנות פליטים”, ככלי לגיוס סימפטיה מהעולם למסכנות שלהם, מול “הדורסנות של הכובש הישראלי”.
השוני הפעם, הוא שכעת זו לוחמה אקטיבית ולא פסיבית. זו היא בעצם המלחמה העיקרית, שהציר החמאסי מנהל כיום ולא זו שאנו עסוקים בה בשדה הקרב.

הפלסטינאים מנהלים כיום מלחמה מתוחכמת הרבה יותר, מאשר הלוחמה הקונבנציונלית של כח צבאי

התמונה בקרב התודעתי הזה, שבו גלים של אלפי אזרחים עזתים, נשים וילדים, הסתערו בידיים חשופות כדי “לפרוץ את המצור של הצבא הישראלי”, סימנה לפני מספר שנים, את תחילתה של מלחמה בכלים חדשים, הרבה יותר עדכניים לעידן של היום.
אלא שהתעמולה הזו לא נשארה רק לשרת יחסי ציבור אלא הפכה ב-7 באוקטובר, לנשק, הרסני הרבה יותר מאשר חומר הנפץ של מלחמות העבר והרסני יותר מאשר היכולות הצבאיות של הצבא הישראלי.
גם הפעם השתמש הציר החמאסי בליבוי המסכנות של העם הפלסטיני ו”נשך בזנבו של הנמר הישראלי”, כדי לגרור אותו לתגובה, שתיצור תמונה מקוממת של רצח עם. כדי להבטיח שישראל אכן לא תהסס מלהכניס את הצבא שלה לרצועת עזה ולהבטיח שהיא תנקוט בתגובה חסרת מעצורים כלפי העזתים – יצר החמאס מתקפה זוועתית במיוחד, גם במטרה לגרום לישראל לאבד את העשתונות וללכת אחרי ייצר הנקם.
ישראל כמו ישראל, לא גילתה שום יצירתיות חשיבתית. מונהגת על ידי נתניהו, שבחר בתגובה הפופוליסטית של “תנו לצה”ל לנצח”, כדי לצבור נקודות מ”הדם הרותח” של ישראל המוכה ומושפלת.
גנרלים, היום מנהיגים, הצהירו מיד בטלוויזיה שהם הולכים “לרמוס”, “לנתץ”, “לחסל” את החמאס, בלוויית תנועת יד החלטית.
כך, בעוד צה”ל כותש את בתי המגורים של תושבי עזה ושופך את התינוק יחד עם המים באמבטיה, נכנסה מערכת התעמולה הפלסטינאית לפעולה, במימון קטארי של מיליארדי דולרים, עם הטייה תקשורתית ממומנת, לצד פלטפורמות אשר בשליטה סינית (tiktok), פעילים ממומנים שהסתובבו באוניברסיטאות ועד לתעמולה וגיוס תומכים שביצעו ארגונים איסלמיסטים, במסווה של ארגוני זכויות אדם.
האנטישמיות התעוררה ולבשה כעת כיסוי צדקני, של התנגדות לישראל “המבצעת רצח עם”, ששימש לה גם תירוץ לפגוע ביהודים בטורנטו או בשבדיה, שאין להם שום קשר לקונפליקט בכלל ואולי גם לא ביקרו בישראל מימיהם ולא נחשבים לתומכיה.
בעוד בישראל מחלקים את עורו של הדב, עוד בטרם ניצוד ומדברים על סינוואר כ”מת חי” ועל “היום שאחרי” ומסבירים שאנחנו קרובים לניצחון – ובעוד הצבא הישראלי טוחן את התושבים העזתים ורודף אחרי רוחות הרפאים של החמאס – הציר החמאסי מנצח במלחמה שישראל בכלל לא נלחמת בה, כי לא הפנימה שזהו שדה הקרב האמיתי של המערכה הזו:
העולם כבר כולו נגדנו, כולל ידידותנו.
אבל הפעם יש לזה השלכות הרסניות וקיומיות עלינו:
הנשיא ביידן, או שישמוט את המשקולת הזו שנקראת ישראל, מעל צווארו, או שיאבד את נשיאותו בגלל תמיכתו בישראל. אבדן התמיכה האמריקאית העתיקה בישראל, תהיה ניצחון של הציר החמאסי, לא רק תודעתית, אלא תשאיר את ישראל ללא יכולת אמיתית להגן על עצמה.
הניצחון הצבאי של ישראל ב”מבצע עופרת יצוקה”, בודד את ישראל בקהילה הבינלאומית. בשנת 2009 כינה נתניהו את “דו”ח גולדסטון” כאחד מהאיומים הגדולים שישראל מתמודדת איתם, לצד איראן גרעינית. הצפי לכן הפעם, הוא בבידוד וסנקציות מחודשות, מוגברות ומשתקות. אפשר לומר, שההצלחה של צה”ל ברצועת עזה, אף היא חלק מהניצחון של החמאס.
גם ברמה הפנימית, המלחמה הזו חיזקה ומחזקת את אבדן האמון של העם במנהיגיו, עם הכשלון המנהיגותי, האימפוטנציה של המדינה בהגנה על תושביה והפקרתם המתמשכת גם כיום, של אלפי עקורים מביתם.
הנה כאן, בשדה הקרב האמיתי, הציר החמאסי נוחל ניצחונות של ממש, בעוד הצבא הישראלי עסוק במלחמה שלא תוביל אותו לשום מקום, אשר אין בה את מי שהוא יכול לנצח ושתעצר ממילא – כאשר העולם וארה”ב יגרמו לה להעצר, או כאשר העם הישראלי, לא יסכים להמשיך לשלם את המחיר הכבד והסתמי שלה.

הנה תמונת הניצחון כיום של ישראל:
ערים חריבות ברצועת עזה ותושבים וילדיהם רעבים. (עפ”י הסקרים, לא רק שלא נצרב בהם “לקח הנכבה”, אלא שהתמיכה בחמאס זינקה אצלם).
הנה תמונות הניצחון של הציר החמאסי:
בון טון כלל עולמי פרו פלסטיני ונגד ישראל, עם סנקציות בדרך. סכנת אבדן הערבות הקריטית של ארה”ב לישראל. חשיפת הפגיעות של ישראל ומחיקת הכח ההרתעתי שלה. עצירת נסיונות הנירמול וההכרה בריבונות הישראלית, מעל ראשם של הפלסטינאים. התחזקות בתמיכה בחמאס בקרב העם הפלסטיני.
בסך הכל, ישראל רוצה לחסל את חמאס בשדה הקרב, אך בינתיים היא כבר הפסידה – שוב – במלחמת דעת הקהל, שבמובנים רבים היא החשובה יותר.