זו הייתה 1981 ו-Donna Ferrato (כיום בת 74) רצתה לצלם אנשים עושים אהבה. האמת, אם לדייק, היא התעניינה בסווינגרים שפקדו את מועדוני המין בניו יורק וכך, היא מצאה את הזוג המושלם לעדשת המצלמה שלה. Garth ו-Lisa היו מאושרים, עשירים ואופנתיים וקיבלו אותה בברכה לביתם היוקרתי בניו ג'רזי, ללוות אותם מקרוב במשך שבועות, כדי שתוכל לתעד את חייהם באופן אינטימי. אבל לילה אחד, היא הייתה עדה למשהו בלתי צפוי לחלוטין: הבעל תקף באכזריות את אשתו והיכה אותה בפניה. פראטו מיהרה לצלם את האירוע, מתוך מחשבה שזה ירתיע ויעצור אותו. זה לא קרה.
היא החזיקה את הסרט הלא מפותח במשך חודשים, שוקלת מה לעשות איתו ואז, היא התחילה במה שהפך למפעל חייה: תיעוד זוועות האלימות במשפחה.
חמושה במצלמתה, היא חצתה את הארץ וביקרה במקלטים לאלימות במשפחה, בחדרי מיון, בתחנות משטרה ובבתי כלא. ב-1991 היא עשתה את מה שכל המגזינים פחדו לעשות ופרסמה את ” Living with the Enemy”, ספר שחשף לראשונה בפירוט מזעזע את האלימות שהתרחשה בבתים הפרטיים האמריקאים. כמה שנים לאחר מכן, התמונה האייקונית שלה של אישה עם שתי ארובות עיניים כהות, שני פנסים, הופיעה על שער המגזין “טיים”.
“צילמתי את אורח החיים החופשי של זוג אופנתי מניו ג’רזי שפגשתי במועדון סווינגרים במנהטן. תהיתי איך בעלים הגיבו כשראו את נשותיהם עושות סקס עם זרים, איך זה עובד, להבין איך אורח החיים שלהם משתלב עם האחריות המשפחתית”, היא מספרת “לא הייתה כוונתי לתעד אלימות במשפחה. לא חשבתי על זה הרבה, כי זה לא איים על הילדות שלי. לילה אחד, ארבעה חודשים אחרי שתיעדתי את הזוג הזה באחוזה היפה שלהם, הבעל תקף את אשתו ללא שום בושה, מולי ולפני המצלמה שלי. הייתי בהלם כי נראה היה שהוא הרגיש זכאי להכות אותה, אפילו מול גורם זר, כי היא אשתו.
עד לאותה נקודה, ניסיתי להראות את היופי של אנשים מאוהבים. הייתי בהלם מכך שאהבה יכולה להשתבש כל כך, נהייתי אובססיבית לתיעוד אלימות במשפחה, לעשות משהו בנידון, גיליתי שמצלמה היא הנשק הכי טוב שלי. החלטתי לחשוף את הדברים הבלתי נתפסים שהתרחשו מאחורי דלתות חלק גדול מהעבודה שלי נולד מתוך תסכול, הרגשתי חסר אונים מול האלימות שראיתי, אך מעבר לכך, כי במשך זמן רב אף מגזין לא הסכים לפרסם את הצילומים. איש לא הבין עד כמה נפוצה אלימות במשפחה. לנשים לא הייתה ברירה אלא לסבול בשתיקה. או לחיות עם זה או לברוח, להסתתר. לא התייחסו לזה כעוול לנשים. לי זה נראה כאילו נשים איבדו את זכויותיהן כבני אדם כשהן נישאו.
ככל שההתנגדות לפרסום התצלומים הללו נמשכה, העמקתי לחשוף עצמי לנושא, קיבלתי אישור להתלוות למשטרה, לגור במקלטים לנשים מוכות, לבלות בחדרי מיון. לא פעם תהיתי איך גברים יכולים להתחמק מהתעללות בנשים בדרכים נוראיות כל כך. באותו זמן לא הבנתי כמה זה קל עד כדי גיחוך. כולם שיתפו פעולה עם המתעלל. האשימו את האישה. זה היה פשוט. כאשר פורסמו כמה תמונות שצילמתי, זה היה כמו פצצה שהתפוצצה. אנשים היו המומים לגמרי כשראו אישה אמיתית עם פנסים כחולים בעיניים על השער של מגזין יום ראשון שלהם. לבסוף השד יצא מהבקבוק, אף אחד לא יכול היה להתכחש לגבי חומרת הבעיה החברתית הזו.
למרבה המזל, בתחילת שנות ה-80, הייתה תנועת נשים חזקה שפעלה לשנות חקיקה ולהנהיג חוקים עם שיניים אמיתיות כדי לחייב את המתעללים לשאת באחריות. התמונות שלי היו הראיה שהם היו צריכים כדי לגייס כסף למימון המאבק. הייתי סקפטית שהן יגייסו כסף עם התמונות המדכאות האלה שלי, אבל החלטתי לנסות ויצרתי תערוכה במיוחד לתמיכה במקלט למשפחות. בלילה אחד הן גייסו בתערוכה 86,000 דולר. זו הייתה התגלות. זה מה שרציתי לעשות עם העבודה שלי. לא ראיתי ביצירה שלי אמנות. בשבילי היא הייתה לשרת אחרים.
בשנת 1992 הקמתי עמותה (501c3) להגברת המודעות לאלימות במשפחה, עבדנו עם קבוצות אלימות במשפחה ברחבי העולם. חינכנו את החברה באמצעות המסרים החזקים של התצלומים. במשך שנים עשינו אלפי תערוכות, הרצאות, גיוסי תרומות ופעלנו שהחברה תתמקד בצרכיהן של נשים מוכות וילדיהן.
פגשתי את ג’ו ביידן בזמן שהוא עבד על יצירת חוק לעצירת האלימות נגד נשים. הוא אמר לי שיש לו את הספר שלי על מדף הספרים שלו ושהוא התחנך מהסיפורים שבו.
ב-2004 גיליתי שנשים רבות מצאו את האומץ לעזוב את המתעללים בהן – והן לא חזרו אחורה, בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים. זה מה שנתן לי השראה ליצור תנועה נוספת, שנקראת I AM UNBEATABLE, המספרת את סיפוריהן של נשים שלקחו את ילדיהן ועזבו את המתעללים בהן, לפני שמישהי נרצחה.
כיום, המשטרה עוצרת גברים אלימים, הם משתתפים בקבוצות גמילה, לנשים במקלטים ניתן ביטחון, נשים בעצמן מוצאות כח להתחיל מחדש. יש יותר מודעות לאלימות במשפחה כיום, אבל גברים רבים עדיין מרגישים שהם זכאים להכות אישה שהם נמצאים איתה במקום לא חשוף. איכשהו היא אמורה לקבל את זה והם עדיין משתמשים באותם תירוצים שחוקים, ‘היא גרמה לי לעשות את זה’ ושוב, החברה סלחנית למתעללים.
אלימות במשפחה זו סיטואציה המגיעה מהגיהינום. זה עוול לזכויות שלנו כאזרחי העולם החופשי. זו עלבון לכולם, לא רק לקורבן. אני תוהה איך כל אחד יכול להמשיך לחיות את חייו בנחת, בידיעה שברחוב אחר, אישה נאנסת ומעונה בביתה. מה מועיל הבית, המרחב הביתי, אם מותר לגברים לענות ולהתעלל באנשים שבתוכו כאילו הם אסירים? נשים נמצאות מאחורי סורג ובריח בשל הניסיון להציל את חייהן. כל אחד חייב להתגייס להגנתן, לתת להן את כל מה שהן צריכות כדי להיות בטוחות ולבנות מחדש את חייהן ואת ההערכה העצמית שלהן”.
