אנחנו מכירים את המיתוסים הנפלאים ומחממי הלב הללו על סיום המלחמה, כולם חוגגים ומלחים מנשקים נערות בכיכר טיימס בניו יורק – אבל לא כך הסתיימה המלחמה. קשה כיום להאמין או לתפוס עד כמה אירופה הייתה הרוסה. ורשה, למשל, נהרסה ב-90 אחוז משטחה וזו הייתה רק עיר אחת מתוך מאות, בכל רחבי אירופה שכמעט נמחקו מעל המפה. בהולנד, בתחילת 1945 שרר רעב נורא. אנשים יצאו מהערים לאזורי הכפר, נואשים לקבל מחקלאים כל מה שניתן למאכל, נכונים להחליף תמורתם שעונים או חפצי אמנות, כל מה שהם יכלו לקבל תמורתו אוכל.
מיעוטים ששיתפו פעולה עם הגרמנים ובוודאי מיעוט גרמני שחי בארצות אחרות, גורשו מהארץ. נשים שניהלו מערכות יחסים עם גרמנים, הובלו עירומות לככר העיר, כאשר ראשיהן מגולחים והן עברו טקס השפלה פומבי.
היהודים שחזרו הביתה אחרי המלחמה, לא זכו לחמלה על מה שעברו אלא התקבלו באדישות או בעוינות מוחלטת. התעמולה ששטפה את אירופה במלחמה, המשיכה לספק לאירופאים סיבות אידיאולוגיות וגזעיות לא לאהוב את היהודים. כאשר היהודים גורשו למחנות ריכוז או ברחו, הם השאירו אחריהם רכוש, אשר נתפס על ידי האוכלוסייה המקומית. לאיכרים רומנים היו בפעם הראשונה רהיטים יפים, בית נחמד שננטש, בגדים מכובדים, הם אפילו אימצו את בעלי החיים שנשארו מאחור. הם ממש לא התכוונו לקבל בברכה את בעלי הבית היהודים השבים לביתם.
הסרטים והספרים על מלחמת העולם השנייה מתארים מציאות שונה ועתירה במיתוסים. כל לאום אחרי המלחמה יצר מיתוסים על עצמו. עבור הבריטים, למשל, המלחמה הייתה – במילותיו של ווינסטון צ'רצ'יל, 'זו הייתה השעה הטובה ביותר שלנו This was our finest hour' והם מאמינים בכך עד היום, כי הרי הבריטים הראו לגרמנים את כוחם. גם באמריקה המלחמה נתפסה כטובה, ניצחון על המשטר הנורא והמרושע. מיתוסים שנועדו לזקוף את הגו, להיות גאים בעם ולטשטש את הזיכרון מהמציאות הנוראית שהמיתוסים הללו מכסים.

Savage Continent, Keith Lowe