אחת מהמגמות היפניות הללו, שדווקא יצרו דריסת רגל מחוץ למדינה, היא אופנת לוליטה, לפיה נשים צעירות, הלובשות בגדים ויקטוריאניים שמרניים ומאופקים, אך מסוגננים ועמוסי אקססוריז, מתאגדות בקבוצות של חברות הלבושות דומה, כדי להצטלם יחד, לחגוג במסיבות תה, וללכת לקניות. בשני העשורים האחרונים, רכשה אופנה יפנית זו, אוהדים ברחבי העולם.
השפעתה של אליס בארץ הפלאות על סגנון האופנה הזה, הייתה רבה יותר מאשר לוליטה של ולדמיר נבוקוב. בימיה הראשונים, היו הלוליטות היפניות הצעירות לבושות בגדי רוקוקו וויקטוריאניים, בסגנון מאופק ואילו הדורות המאוחרים יותר, הוסיפו שכבות של תחתוניות צבעוניות, כיסויים עם עיטורים מפורטים להפליא ואיפור רב.
אחת המוטציות היותר מוזרות שלה, הייתה סגנון המכונה “גורו לוליטה”, שנולד מאיחוי של דימויים ארוטיים וגרוטסקיים, מתנועת אמנות יפנית חתרנית הידועה בשם “ארו-גרו”.

בתחילת המאה, צעירות רבות חיפשו אלטרנטיבה לדמויות הטהורות והאולטרה-פמיניסטיות והחלו לאמץ סוג של פאנק לוליטה – גורו לוליטה, עם שמלות שחורות, כתמי דם מזויפים ואביזרים כמו תחבושות או עיניים מצויירות – הכל בניגוד מוחלט למתיקות הסכרינית של הלוליטה המסורתית. הפסקול שלהן היה מטאל והארד רוק ואמנים צעירים פרסמו קריקטורות אפלות, קודרות, בסגנון סרטי אימה על טבעיים ואפילו קומדיה שחורה, הם יצרו ז’אנר מטריד של מנגה, המשלבת אלמנטים מיניים עם דימויים גסים וסצנות של אלימות עזה.
הכנות היצרית הבלתי מתפשרת ושחרור הרגשות, המלווים את האופנה הזו, קסמו לצעירים היפנים והייתה לכך סיבה עמוקה הרבה יותר מאשר “מרד נעורים”. יפן נמנעת מלעסוק בבעיות בריאות הנפש של אוכלוסייתה, במשך עשרות שנים. שלא כמו במערב, ללכת לטיפול נפשי ביפן, כרוך בסטיגמה. אנשים לא רוצים ללכת למטפל כי הם חושבים שזה יגרום להם להיראות משוגעים. הקושי של יפן להשלים עם הרעיון של טיפול בבריאות הנפש כבעיה ציבורית, דחף את הצעירים היפנים להתמודד עם הבעיה בבגדים מודעים עצמית, לערב עצמם בקהילה תומכת והכל כמוצא לתסכול עצור.
סוג של I’m not your toy יפני.