בתור סוריאליסט בולט, סלבדור דאלי הלך ללא הרף על הקו הדק בין גאונות לאקסצנטריות אקסהיביציוניסטית, אולם אין עוררין על חשיבות והשפעת מורשתו. עצם המראה של השפם האיקוני שלו, מעורר מיד אסוציאציות של שעונים נמסים ושפורפרות טלפון מלובסטרים. סיפור חייו האמיתיים הוא לעתים קרובות לא ייאמן באותה מידה (יש להודות, לפעמים קשה לדעת מה העובדות מהסיפורים). אבל מתחת למשטח כאוטי ולעתים קרובות ביזארי, דאלי היה מחובר היטב למציאות. כדי ליצור אמנות אידיוסינקרטית (בידול, במונחי שיווק), הוא השתמש בהשפעות שנעו מוולבז לתרבות פופ עכשווית וגם הראה הבנה עמוקה של המשמעות של להיות אמן עובד ומצליח, מקצועית וכלכלית.
דעו מה הערך שלכם ואז הוסיפו מס
הרומנטיזם התרבותי מציג ארכיטיפ של אמן כחסר פרוטה. אבל אמנות היא ביג ביזנס ואומנים מסחריים (כמו ג’ף קונס) מוקעים על כך שהם צמאים לענות לדרישות השוק. בשנת 1997 נמתחה ביקורת קשה על דייוויד בואי, על ששיתף פעולה עם חברת הביטוח Prudential ומכר את כל קטלוג השירים שלו בצורה של אגרות חוב Bowie Bonds. בדיעבד זה היה מהלך שהקדים את זמנו, לעידן האינטרנט, בו השתנה אופן קניית הבעלות על מוזיקה לשיתוף קבצים. האג”ח של בואי הוא אחד המקרים הראשונים שבהם קניין רוחני משמש כבטוחות בסיסיות של אג”ח. אבל דאלי סחר בקניין הרוחני שלו במשך עשרות שנים, הרבה לפני בואי.
אנדרה ברטון, אמן בחזית הסוראליזם, השתמש במשחקי מילים בין דולרים לדאלי, ככינויי גנאי לדאלי, שברטון ראה בו כמי שממסחר את התנועה האמנותית שלהם. אבל לדאלי זה לא ממש הזיז ולאורך הקריירה שלו הוא לא החמיץ שום הזדמנות להרוויח כסף, כמו לעצב את הלוגו לאירוויזיון בשנת 1969 והלוגו של הסוכריות על מקל Chupa Chups. הוא אפילו הופיע בפרסומת מוזרה לשוקולד Lanvin.
“כולם ידעו שדאלי צריך קרוב לחצי מיליון דולר בחודש כדי לממן את אורח חייו המפואר”, הסביר עיתונאי שהתחקה אחרי דאלי “אורח חיים כזה היה זקוק למימון והופעה בפרסומות היה פיתרון”
למי שהייתה טלוויזיה בשנות ה-60 וה-70, האגדה הסוריאליסטית הפכה אף היא למצרך על המסך הקטן, כשהוא משתף את ההתרגשות שלו משוקולד, חברות תעופה ותרופות נגד קלקול קיבה.
כשדאלי חי באמריקה בין השנים 1939-1948, הוא עבד עם חברות פרסום רבות, חברות בושם ותכשיטים
בהוליווד תכנן דאלי תפאורה לסרט של אלפרד היצ’קוק (1945)
משנות הארבעים הוא הרחיב את היקף העשייה היצירתית שלו, עבד על מספר פרויקטים, כמו עיצוב שמלות עם אלזה שיפרלי, יצירת תפאורה לסרטים של אלפרד היצ’קוק ופרויקטים של עיצוב גרפי מסחרי.
האמן הסוראליסטי היה בעל מודעות מפוכחת לעצמו ולמותג שלו כמצרך. דאלי, שנודע בתשלום שכר העבודה למזכירותיו ביצירות אמנות ולא בכסף, נודע לשמצה בכך שקישט שיקים שנתן, ברישומים מפותחים לצד חתימתו הייחודית, בידיעה שהם יעניקו ערך לשייק, מעבר למחיר הטובין או השירותים שהוא קיבל ולכן היה להם פחות סיכוי שמישהו יפרע אותם ויפרד מהם. האגדה מספרת שהוא השאיר שובל של שיקים מקושטים כאלה, התלויים במסגרות על קירות המסעדות הרבות בהן ביקר במהלך השנים. טכניקה זו היא בעצם יצירת מטבע משלו, המבוסס על ההון היצירתי שלו.
אהב/י את עצמך
דאלי התגאה בכך שהוא דאלי ואף הכריז “כל בוקר כשאני מתעורר, אני חווה שוב תענוג עילאי – והוא להיות סלבדור דאלי.” האהבה העצמית הבוטה שלו, הוקעה פומבית על ידי הסופר והמבקר ג’ורג’ אורוול, שתיאר אותה כ”התקפה שלא ניתן לטעות בה על שפיות והגינות”. אולם מסלול השאיפות של דאלי, כפי שהוא תיאר אותו באוטוביוגרפיה שהוא השיק לעצמו, בה כינה עצמו “גאון קוסמוגוני” – החל בגיל שש כשהוא רצה להיות טבח ובגיל שבע הוא שאף להיות נפוליאון. “מאז, השאיפה שלי גדלה בהתמדה והמגלומניה שלי עם זה, עד שעכשיו אני רוצה רק להיות סלבדור דאלי, אין לי משאלה גדולה יותר”, הוא כותב. למקרה שהנושא לא מובן מספיק, הוא כתב ספר בשנת 1963 על עבודתו ושיטותיו, בשם “יומנו של גאון”.
אהבתו העצמית כללה גם מידע על הפרקטיות המיניות שלו, תחום נוסף בחייו בו הרעיף על עצמו חיבה רבה. בילדותו הראה לו אביו ספר תמונות של מחלות מין, כאקט משמעתי. אם זה נועד להרתעה, זה אכן עבד. האימה הכרונית של דאלי מסירוס ומאיברי מין נשיים, גרמה לו להישאר בתול עד גיל 25 ולמרות מפגשיו הרבים עם בני אותו המין (כולל מערכת יחסים עם המשורר פדריקו גרסיה לורקה) ונישואיו הנלהבים לגאלה, האמן נטה להעדיף ארוטיות חושנית על פני מין חודר. יצירות אמנות מפורסמות שלו הקשורות לאוננות, כוללות את “היטלר מאונן” (1973) ו”המאונן הגדול “(1923).
היצירה “כשהיטלר מאונן”, מאת דאלי
הפכו את ההיסטוריה של האמנות לשלכם
דאלי אולי ידוע בעיקר כסוריאליסט, אך למעשה הוא עשה ניסיונות חסרי מנוחה בסגנונות ובמדיומים רבים ושונים לאורך הקריירה שלו. בצעירותו ניכס ללא בושה ושילב ביצירותיו במיומנות רבה, אלמנטים מתנועות אמנותיות אחרות, כולל מאימפרסיוניזם, קוביזם, פוביזם ופוריזם.
להיות גראנדיוזים כל הזמן
דאלי סבל מסלידה פתולוגית מכל מה שהיה רגיל. בשנת 1936, כאשר נשא את הרצאתו בוועידה הסוריאליסטית הבינלאומית בלונדון, הוא היה לבוש בחליפת צלילה עתיקה, כשהוא אוחז באופן בלתי מוסבר במקל ביליארד ומלווה בשני כלבי זאב רוסיים. זו הייתה מחווה שנועדה לשקף את הצלילה המיסטית לתת מודע שלו – לשחות באגם סלבדור. הפעלול התגלה כמעט כקטלני, כאשר הוא החל להיחנק בתוך הקסדה האטומה למים וגם לצלילי קול, כשהקהל מאמין שזה חלק מההופעה ואף אחד לא התערב.
ידיעה בעיתון משנת 1941, מתעדת מסיבה שערך במלון דל מונטה, במונטריי בקליפורניה, שנקרא לילה סוריאליסטי ביער מכושף. במסיבה השתתפו גור אריה וקוף, מנת דגים הוגשה בנעלי סאטן ואחריה מנה עיקרית של צפרדעים חיות (מנות שהוגשו לאורחים נבוכים, כמו השחקן בוב הופ).
במשך שנים רבות, האירועים שלו הפכו לזירת התגודדות של כוכבים נודעים, כמו דייוויד בואי, מיק ג’אגר, מריאן פייתפול ואולטרה ויולט. דאלי היה מלביש את הקהל האקסצנטרי הזה בבגדים נשיים ומפורכסים ויחד הם היו מבלים במה שהוגדר על ידי עיתונאים, כהתנהגות פרועה.
הקדימו את זמנכם
דאלי, במובנים רבים, הקדים הרבה את זמנו. אינספור מעשים לאורך חייו יכולים להיחשב כאומנות פרפורמנסית, הוא גם ראה בעיני רוחו יצירות אמנות מבטון המיוצרות מטכנולוגיות שבקושי התקיימו עד כה. בשנת 1973 הוא פגש את אליס קופר בן ה -25 ובילה חצי שנה ביצירת הולוגרמה לזמר (טכנולוגיה מורכבת שהייתה אז עוד בחיתוליה). התוצאה היא “דיוקן כרומו-הולוגרמה ראשוני של המוח של אליס קופר”, יצירה אמנותית פורצת דרך, ששוכנת כעת באוסף של מוזיאון דאלי בפיגארס.
דאלי עם אליס קופר. למטה, ההולוגרמה של אליס קופר
לפני כן, הוא גם יצר אשליות אופטיות ראויות לציון, כמו “דלי אטומיקוס” (1948), תצלום שחור-לבן מאת פיליפ הלסמן, המציג את האמן קפוא באוויר עם שלושה חתולים, מים הזורמים מדלי, לצד פריטי ריהוט. בעולם שקדם לפוטושופ, התצלום הסופי דרש 26 ניסיונות ועשה שימוש בחוטים בכדי להחזיק באוויר את החפצים השונים.
