זה היה עוד אוגוסט חם באולקהומה הכפרית, בקיץ 1913 וים הכותנה שנמתח בשדה, היה מנוקד בעשרות קטפים שחורים. ביניהם הייתה גם Sarah Rector, בת 11, אשר קמה וניגבה את ידיה על שמלתה הפשוטה והספוגה בזיעה, רגליה יחפות והיא לא גבוהה בהרבה מצמחי הכותנה שהקיפו אותה. אלה היו חייהם של משפחת רקטור, שרה, אחיה, אביה ג'ו ואמה ולא היה בהם הרבה יוצא דופן לתקופה ולמקום הזה. הם היו חקלאים שחורים בלב אמריקה, באזורים העניים ביותר של העיר, חיים את חיי העוני המשפילים.
עבור נערה צעירה כמו שרה, עתידה היה מוגבל לעבודות ביתיות מפרכות או עבודה חקלאית ואם יהיה לה מזל, היא תוכל להפוך למורה בבית ספר מקומי, שיש בו הפרדה גזעית ושכר זעום.

אלא שכמו משפחות שחורות רבות אחרות מאוקלהומה, על פי אמנת 1866, בשל היותה נכדה שחורה של אינדיאנים משבט הקריק שנולדו לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, החוק הפדרלי זיכה אותם בקבלת קרקעות בחינם, במסגרת תכנית שבאה לכסות על מאות שנים של התעללות. הקרקעות המובחרים ניתנו ללבנים ואילו לשחורים, חולקו קרקעות שאינן ניתנות לעיבוד וחרף זאת, נשאו מס שנתי כבד. החלקה שניתנה לשרה הייתה פיסת שממה סלעית, 160 קילומטרים צפונית-מערבית לביתם, רחוקה מדי מכדי שתהיה מעשית. ג'ו רקטור, פועל חרוץ שהגן על טובת משפחתו, ניסה למכור את חלקות הקרקע של ילדיו, ללא הצלחה ואז הוא החליט להחכיר את חלקתה של שרה לחברת קידוחי נפט, כדי לקזז לפחות חלק מתשלומי המס השנתי הכבד מנשוא, למרות שהובטחו לו גם תמלוגים אם יימצא במקרה במקום נפט.

ביום המסוים הזה, 29 באוגוסט 1913, בעוד שרה עוסקת בעבודת כפיים מיוזעת ותובענית שעזרה לפרנס את משפחתה, היא הייתה רחוקה מדי מהחלקה שלה ולכן לא ראתה את הנפט המבעבע ופורץ מתוך האדמה עם הקידוח. היא לא ידעה שהיא הפכה באותו רגע, מבת חקלאים ענייה – למיליונרית עתירת הון. 2,500 חביות נפט ביום הניב הנכס של שרה, שהפך לבאר הנפט הגדולה ביותר באחד משדות הנפט הגדולים ביותר במדינה. מאותו פרץ נפט ראשון לבדו, שרה עמדה להרוויח יותר מ-114,000 דולר בשנה – כמעט 3 מיליון דולר בדולרים של היום.
החווה המשפחתית שודרגה, לולי תרנגולות ואסם חדש נתנו לבעלי החיים יותר מקום ובהמשך, המשפחה עברה לבית חדש שנבנה בסמוך לצריף שלהם, אותו הם מילאו אותו ברהיטים קנויים. רוז, אמה של שרה, אפילו קנתה לעצמה ארון בגדים חדש. הדבר המרגש ביותר עבור שרה, היו שני פריטי מותרות שהיא אפילו לא יכלה לחלום עליהם קודם לכן: פטיפון ופסנתר. שרה הקדישה זמן רב בהפגנת כישרונה המוסיקלי על הקלידים של פסנתר, ששווה סכום שמשפחות שחורות רבות הרוויחו בשנה שלמה.
3,800 חביות של זהב נוזלי התמלאו כעת מדי יום מהשדה של שרה, המומחים ניבאו ששרה תשבור שיא כאחת הנשים השחורות העשירות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, הצביעו על כך שהכנסתה השנתית כפולה מזו של נשיא ארצות הברית. כולם רצו עתה לדעת עוד על שרה רקטור, לשמוע על מזלה הבלתי ייאמן ובמיוחד על כספה. היא הפכה לסנסציה ארצית ומאות גופים ואנשים התחרו על תשומת ליבה. היא אפילו קיבלה כמה הצעות נישואין מגברים לבנים, למרות העובדה שבדיוק מלאו לה 12. בשל עושרה, בשנת 1913, בית המחוקקים של אוקלהומה עשה מאמץ להכריז עליה כ"גברת לבנה של כבוד", מה שאפשר לה ליהנות מהטבות של מעמד חברתי גבוה, כגון נסיעה בקרון מחלקה ראשונה ברכבות.
שרה שמרה תחילה על פרופיל נמוך, היא למדה באוניברסיטה מכובדת ועם הזמן החלה לנהל חיים נהנתנים גדושים במותרות. בתקופה שבה פחות מ-4% מהאמריקאים החזיקו במכונית, שרה בת ה-16 הגיעה לבית הספר בפרמייר, מכונית שהייתה סמל סטטוס. היא הייתה מיליונרית שהחזיקה במניות, נכסים, עסקים וחלקת אדמה יוקרתית של 2,000 דונם. בביתה היא קיימה מסיבות מפוארות ואירחה ידוענים כמו המוסיקאים האגדיים (השחורים) האהובים עליה קאונט בייסי ודיוק אלינגטון.
היא נפטרה ב-22 ביולי 1967, בגיל 65 ונקברה בבית הקברות בלאק ג'ק בעיר הולדתה טאפט, עיירה של תושבים שחורים-אינדיאנים.

Around 1917, Sarah Rector and her family moved into a large stone foursquare in Kansas City, which became known as the Rector Mansion

8 A story on Sarah Rector in the Nov. 24, 1915, edition of the Bangor Daily News in Maine

Sarah Rector on her farm in Wyandotte County, Kansas in the 1950s.

Sarah Rector with a brother-in-law