"הרצון היה לנצל את העובדה שאנחנו בקומה גבוהה, עם נוף המתפרס לכל עבר," פותח שפיגל. "לפתוח את המבט החוצה, להכניס אור, לראות נוף. אבל במקביל – לא לייפות יותר מדי. לא רצינו משהו מפונפן."
הבחירה הייתה ברורה: להשאיר את החלל חשוף ככל האפשר. תקרה חשופה, מערכות מיזוג וחשמל גלויות, צנרת נראית לעין – לא כהכרח טכני, אלא כחלק מהשפה האדריכלית.
"חשוב לנו שלקוחות ירימו את הראש ויבינו איך הדברים עובדים – איך מגיעה התאורה, איך עובר הצינור של המזגן. יש פה סוג של כנות ואותנטיות. זה מחבר בין מה שקורה למעלה בתקרה, הבטון החשוף, לבין מה שקורה למטה – הפרקט, הריהוט".
התאורה עצמה ממשיכה את הקו הזה: מערכת של צילינדרים שחורים, מפוזרים בנקודות מדויקות בחלל, כשצנרת חשופה מובילה אליהם ויוצרת מעין ציור תעשייתי עדין על התקרה.

החלל המרכזי של המשרד הוא הלב הפועם – אזור עבודה פתוח הפונה צפונה, עטוף זכוכיות שמכניסות אור טבעי רך לאורך שעות היום. סביבו ממוקמים שאר החללים, אך המרכז נשאר ברור כמעין שולחן אבירים: מקום מפגש, יצירה ושיח.
"רציתי שכולם ישבו יחד," אומר שפיגל. "זה כמו סטודיו – כולם עובדים אחד ליד השני, שומעים, רואים, מפרים אחד את השני. זה חלק מה-DNA של המשרד."

ואכן, המבנה הארגוני משתקף גם בתכנון: לצד החלל המשותף יש חדר עבודה פרטי לשפיגל, חדר ישיבות ופונקציות נוספות — אך הן נשארות משניות ביחס לליבת העשייה שמתרחשת סביב השולחן המרכזי. גם כשהוא יושב במשרדו, הדלת נשארת פתוחה והוא חלק מהתקשורת השוטפת.
"חשוב לי שתהיה תקשורת רציפה. זה משרד בוטיקי, והתחושה הזו צריכה לעבור גם בחלל ולשרת אותנו".

פלטת החומרים ממשיכה את הקו הישיר והלא מתאמץ: בטון חשוף, עץ טבעי ופרקט שמכניס חמימות, לצד פריטי נגרות ודלפק קבלה מקורטן שמוסיף שכבה תעשייתית מחוספסת. המחיצות עשויות זכוכית – שקיפות שמאפשרת מעבר אור ושומרת על תחושת פתיחות. גם אזורי הפנאי מקבלים ביטוי מדויק: המטבח, עם חיפוי אבן טבעית ובר ישיבה, מתפקד כפינת אוכל וכמרחב מפגש בלתי פורמלי. הכול מואר – שילוב של אור טבעי נדיב עם תאורה מלאכותית מדויקת.

החלל, ששטחו כ-140 מ"ר, מתנשא לגובה של כ-3.5 מטרים – נתון שמעצים את תחושת האווריריות והפתיחות. אליו מתווספת מרפסת של כ-12 מ"ר, קלילה ונעימה, שמציעה רגע של יציאה החוצה מהשגרה היומיומית. למרות שמדובר במשרד שמתמחה בפרויקטי יוקרה, דווקא כאן בחר שפיגל בשפה מאופקת. "הכול מאוד פשוט ובסיסי," הוא אומר. "החלל עצמו הוא הרקע – הבטון, האור, החומרים. משם הכול קורה. אנחנו לא מנסים להרשים בכוח, אלא לייצר חוויה – של עבודה, של שיתוף, ושל אדריכלות שמתחילה בכנות ונגמרת בדיוק" הוא מסכם.