על מגרש חשוף שרכשו בשנת 1996 החל הבית להתרקם. יחי, נגר במקצועו, שימש האדריכל הלא־מוצהר: נשען על מהנדס בניין בלבד, אך בעיקר על המיומנות שצבר ועל הידיים שמספרות סיפור. כך קרם הבית עור וגידים – או נכון יותר, אבן על אבן, ממש כמו פסיפס שמתגלה לאיטו.
זהו בית ישראלי בחומריו, אך אירופי ברוחו. התריסים הכפריים, הרהיטים מעץ מלא – כולם נולדו במרתף הבית, בבית המלאכה המאובזר היטב של יחי. כאן, לצד שבבי העץ וריח הלקה, צמח שולחן האוכל המהוה כתם של אור ותוכננו משטחי הטראצו היצוקים והמצוירים על אדני החלונות הממוסגרים בפרופיל הבלגי ועל רצפת הכניסה, שמקדמת כל אורח כיצירה בפני עצמה. אפילו המטבח הוא במה לכשרונו, הפעם הקולינרי – כשהאיש שבנה את הבית ממשיך לבנות בו רגעים.

בספר הביכורים החדש שלה, שהופיע בימים אלה “האישה שאוהבת הר” (עיצוב: דינה שהם. הוצאת d+a), פורשת הצלמת האמנותית מירימי צדוק מסע חזותי אל הנוף שהפך לבית – והבית שהפך לנוף. צדוק, שמצלמת את הר תבור ונופיו לאורך שנים, מוצאת בהם לא רק מקור השראה, אלא גם מרחב קיומי של שקט, אור ושרטוטי טבע שאינם חדלים מללוות את חייה.
בפוסט שכתבה לא מכבר היא אומרת “אתם תטוסו לטוסקנה כאוות נפשכם; אני מטיילת בה אצלי בבית.” עבור צדוק, זו איננה מטאפורה בלבד. הנוף הגלילי הרך, האור המשתנה סביב הר תבור והאופן שבו ביתה נטוע ומחבק את סביבתו – כל אלה מצטרפים לחוויה יומיומית של נשימה איטית, התבוננות ושוטטות פנימית. הבית אינו רק נקודת מוצא לצילום; הוא חלק מהפריים, חלק מההשראה, חלק מהאישה שאוהבת הר.

ספרה החדש, מציג סדרה מרוכזת של צילומים הנעים בין אינטימיות לבין מרחבי טבע פתוחים. הוא מעיד גם על הדיאלוג שמנהלת הצלמת בין האדריכלות של המקום – בית על מדרון גלילי – לבין הטופוגרפיה, הצמחייה והאור היחיד במינו של האזור. זהו דו־שיח עדין בין יצירה אנושית לבין נוף קדום, כזה שמייצר בית שההליכה בו מרגישה כמו טיול, והטיול בו מרגיש כמו חזרה הביתה.
ביתה של צדוק הוא לא רק מרחב פרטי, אלא עדשה דרכה ניתן להבין מחדש את הקשר שבין אדריכלות, טבע ורגש. בעידן של מהירות והסחות, “האישה שאוהבת הר” מציע הזמנה להאט, להביט, ולגלות כיצד בית יכול להפוך לשער אל מרחבים רחבים בהרבה מקירותיו.
כדי לברוא בית כזה, בית שהוא לא רק מענה פונקציונלי אלא הוויה שלמה – לא די בכישרון אדריכלי. כאן נדרשו היגיון ורגש, דיוק טכני ומשיכת מכחול אינטואיטיבית ובעיקר: אהבה. אהבה לחומר, למלאכה, לנוף ולמה שהבית יכול להיות כשהוא משקף את נשמת יושביו. הבית של מירימי ויחי הוא עדות לכך שארכיטקטורה אמיתית נולדת לפעמים דווקא מתוך הידיים.

צילום: מירימי צדוק