העבודה, שכותרתה “The Rhinoceros in the Room”, מציגה קרנף מתנפח עצום בגוון אפור, באורך כ־17 מטרים ובגובה 10 מטרים, המשתרע לאורך הספינה המרכזית וחוסם אותה כמעט לחלוטין. הנוכחות האדירה שלו אינה רק מחווה ויזואלית, אלא פעולה מרחבית שמערערת את חוויית הביקור ומאלצת את הקהל להתמודד עם “הקרנף שבחדר” – בעיה ברורה שאיש אינו מתייחס אליה.
גוב שואב השראה גם מהדימוי האיקוני של הקרנף שיצר Albrecht Dürer בשנת 1515 – חיתוך עץ מפורסם שנוצר מבלי שהאמן ראה קרנף מימיו, אך הפך לאחד הסמלים החזותיים המשפיעים של התקופה. דרך הרפרנס ההיסטורי, לצד אזכורים פילוסופיים ואגדות מקומיות, המיצב מטשטש בין עובדה לדמיון ובוחן כיצד דימויים שגויים יכולים לעצב תודעה קולקטיבית.
הבחירה בחומר – פוליאסטר ממולא אוויר – מדגישה את הפרדוקס: גוף עצום וכבד למראה, שבעצם מורכב מריק. לצד זאת, הקרנף מקבל גם משמעות סמלית כייצוג של כוח, יוקרה ואף פגיעות, נוכח העובדה שמינים שונים שלו נמצאים כיום בסכנת הכחדה.
התוצאה היא מיצב שנע בין אבסורד לפואטיקה: מצד אחד יצור מגוחך ובלתי שייך לסביבה, ומצד שני נוכחות כמעט רפאית שמעוררת פליאה ומחשבה. בתוך אדריכלות ימי־ביניימית טעונה היסטוריה, גוב מצליח לייצר רגע עכשווי שמחבר בין אמנות, זיכרון וביקורת תרבותית.