בתחילת המאה ה-19 כתב הסופר הרוסי ניקולאי גוגול את הסיפור האבסורדי "האף", בו ניתַּק אפו של הפקיד קובאליוב מפניו והפך לישות עצמאית. כיובל מאוחר יותר, העלה אדמונד רוסטאן את אפו של "סיראנו דה ברז'רק" על הבמה. אף זה אמנם נשאר מחובר לפניו של המשורר הידוע בשנינותו, אולם הוא הפך לסמל של זהות עצמאית. אף נוסף ההופך לגיבור מרכזי, נמצא בין דפי הספר "הבושם" שיצא לאור ב-1985.

Sissel Tolaas in Smell Research Lab, Berlin-Wilmersdorf, 2009. Photo: Alexandra Daisy Ginsberg
הסופר פטריק זיסקינד צייד את גיבורו ז’אן־בטיסט גרנוי בחוש ריח על-אנושי שהופך לכוח המארגן את עולמו. וכמובן – אי אפשר לשכוח את עוגיית מדלן הטבולה בתה של מרסל פרוסט, המעוררת באופן בלתי רצוני זיכרונות של ניחוחות הקמים לתחייה בעקבות הזמן האבוד.
והנה עתה מופיעה סיסל טולאס (Sissel Tolaas) – אמנית ומדענית נורבגית, המביטה על העולם מנקודת מבטו של האף, וכך היא מצליחה לחשוף את מה שסמוי מעיניו, מאפו וממוחו של כל אחד אחר.

Exhibition view "22 – Molecular Communication" by Sissel Tolaas, Schering Stiftung, Berlin 2019
הידעתם שאדם ממוצע מסוגל להבחין באלפי סוגים של ריחות?
הידעתם שבמהלך יום אחד, כל אחד מאיתנו נושם ונושף כ-24,000 פעמים, ושעם כל נשימה, אותות שאי אפשר לעמוד בפניהם נשלחים ישירות אל המוח?

Exhibition view "22 – Molecular Communication" by Sissel Tolaas, Schering Stiftung, Berlin 2019
סיסל טולאס שברשותה ספרייה של 10,000 מולקולות ריח הסגורות ומסוגרות בתוך בקבוקונים, החליטה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, לצאת ממחשכי מעבדת הכימיה שלה, לפרוץ אל עבר האור הקורן מהמוזיאונים ולהביא את חוש הריח אל קדמת הבמה ואל אפם של שוחרי האומנות. לפני שהיא עשתה צעד זה, יצאה טולאס למסע בן שבע שנים, בו היא אימנה את חוש הריח שלה להיות יעיל כמו חוש השמיעה וחוש הראייה. בזמן נדודיה, היא מיפתה ריחות המאפיינים את המקומות בהם היא ביקרה. מסתבר שלא ניתן להגדיר מקום על ידי ריח אחד מובחן, אלא על ידי מארג צפוף של ניחוחות יומיומיים, שלעיתים הם סותרים זה את זה. כך למשל, פריז על פי טולאס, מתגלמת כשילוב ריחות של מאפה טרי, עשן סיגריות, בשמים, צואת כלבים ואספלט רטוב. ברלין מאופיינת על ידי ריחות של כביסה נקייה, אוכל רחוב, זיעה אנושית וחומרים תעשייתיים. את ריחה של אמסטרדם, כך נראה, יכול כל אחד להגדיר, אף אם אפו אינו מפותח דיו. ריחה של העיר הוא תערובת של קנאביס, תעלות ואופניים. ולבסוף, בעיר ניו יורק קיים קוקטייל של ריחות של מזון רחוב, אדי ביוב, זיהום תחבורתי, אשפה וזיעה אנושית.

Sissel Tolaas, Without Borders NOSOEAWE, 2003–2004, 3rd Berlin Biennale, 2004 (בקבוק מלבן)
מיפוי הריחות של המקומות השונים, מהווה מרחב רב-שכבתי המשקף את המורכבות החומרית, החברתית והחושית של החיים. טולאס המחישה זאת בביאנלה בוונציה בשנת 2003 בתערוכה "ניחוחות עירוניים – מחקר" (City Smell Research), על ידי בקבוקים המעוצבים כמלבנים בעלי שניים או ארבעה פתחי הרחה. אלו מאפשרים להריח את החומר הכלוא בהם מזה, ומעניקים להם מראה של יחידת מיפוי מזה.

Exhibition view, Sissel Tolaas RE________© Astrup Fearnley Museet, 2021. Photo: Christian Øen – מאווררים
בשנת 2021, נערכה במוזיאון אסטרופ פרנלי שבאוסלו, נורבגיה (Astrup Fearnley Museet) תערוכה שכונתה: "Sissel Tolaas: RE_________". התחילית RE שבכותרת התערוכה, מסמלת את איכותו של חוש הריח הפתוח לפרשנויות שונות. היא רומזת לכך שהמבקר מוזמן לכנות את התערוכה בשם שהוא עצמו בוחר, יהא זה "לחשוב מחדש" (REthink) או "לזכור" (REmember) או "לחשוף" (REveal). התערוכה נדדה למוזיאונים ברחבי העולם ובכל מקום התבקש המבקר לנווט את דרכו בחלל בעזרת אפו, ולפלס לעצמו את נתיב הניחוחות המתאים לו. כדי להריח, על המבקר היה להתקרב, להתכופף, ולעיתים אף לרדת על ברכיו, להצמיד את אפו אל פתחי הרחה, ולנשום עמוק.

5. Exhibition view, Sissel Tolaas RE________© Astrup Fearnley Museet, 2021. Photo: Christian Øen – סבונים
מראה התערוכות שאורגנו סביב אפו של הציבור היה מעוצב ואסתטי, זאת למרות שחוש הראיה הוא החוש המשני שבתצוגה. מערכים מסודרים של מכלי זכוכית שקופים, במיני גדלים – בקבוקונים; קערות; שפופרות; צנצנות; קנקנים; וכמובן מבחנות – כולם פוזרו בחלל כשהם רוויים במגוון ריחות. לעיתים הריח אינו טמון במכלים קונבנציונליים, ואז המבקר נדרש ללכת אחרי אפו, תרתי משמע. לעיתים הוא מרחרח אוויר ריחני המפוזר על ידי מאווררים, ולעיתים מסניף ניירות, אבנים, קירות, וצינורות.

5. Exhibition view, Sissel Tolaas RE________© Astrup Fearnley Museet, 2021. Photo: Christian Øen – מפיצי ריח
בשנת 2024 הלך גם מוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק אחרי רעיון הניחוחות. תערוכה בשם "היפהפיות הנמות: תחיית האופנה" (Sleeping Beauties: Reawakening Fashion). הייתה אירוע רב-חושי בו הוצגו פריטי לבוש היסטוריים ונדירים, שהוחזרו לחיים באמצעים טכנולוגיים וחושיים. טולאס עיצבה מערכת שהפיצה ניחוחות והפכה את השמלה לאירוע מבושם, כך שצעידה בין שמלות עליהן הודפסו ורדים, שושן צחור ולבנדר, הפכה למעין טיול בחיק הטבע. ולא רק ככימאית פעלה טולאס אלא גם כמעלה באוב. באחת הוויטרינות הוצגה שמלת משי משנת 1880. טולאס שאבה מולקולות משמלה עתיקת יומין זו וחשפה אינפורמציה שנטמנה בין הקפלים. לאישה שלבשה אותה לפני יותר ממאה שנים היה כלב, אחד המאכלים האהובים עליה היה דג, והיא מאד מאד אהבה לעשן.

Exhibition view, Sissel Tolaas RE________© Astrup Fearnley Museet, 2021. Photo: Christian Øen – פתחי הרחה
יחסית לסיסל טולאס, כולנו תתרנים. לכאורה היא מנסה להחזיר אותנו אל ימיו של האדם הקדמון שחוש הריח שלו היה מרכזי יותר לתפקוד יומיומי, להישרדות, לגילוי מזון ולזיהוי סכנה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהיא אינה מבקשת לגרום לרגרסיה בעולמם של נשות ואנשי המילניום השלישי, אלא ליצור מודל עכשווי שבו הריח חוזר להיות כלי תקשורתי מהותי בו החומריות הריחנית הבלתי נראית, פועלת ישירות על הגוף ועל התודעה. הלכה למעשה טולאס עושה יחסי ציבור נהדרים לחוש הריח, ואף לאף. על פי דבריה היא פועלת ככל יכולתה "כדי שגם הציבור יבין שאין דבר אותנטי יותר ממהותו של חוש הריח".

Exhibition view, Sissel Tolaas RE________© Astrup Fearnley Museet, 2021. Photo: Christian Øen – לוחות הרחה

The Costume Institute, Metropolitan Museum of Art NY (3 שמלות)

American Evening dress 1880, The Costume Institute, Metropolitan Museum of Art NY – שמלת ערב


תגובה אחת
המאמרים שלך ומגוון הנושאים שלהם נהדר. אני נהנית מהם מאד. יישר כח