מעשה בשלד ובורקה כחולה

יום בהיר אחד ב-2011, החלו להופיע על קירות העיר קנדהאר, מרכז שלטונם של הטאליבן באפגניסטן, גרפיטי של שלד עטוי בורקה כחולה. דימוי עוצמתי זה היה פרי כשרונה ואומץ ליבה של האומנית האפגנית מַלינה סולימאן (Malina Suliman, 1990). השלד העטוף בבורקה הכחולה נוצר כפורטרט עצמי של סולימאן וכמחאה נגד דיכוי ואפליה כמו גם סמל לאבדן זהותן של הנשים ומשטוּרן. השלד הפך לסמל של הגוף הנשי הנמחק על ידי הבורקה האפגנית הכחולה - הצ'אדרי - הנכפית על נשות אפגניסטן.

08/2026 | : ד"ר דורית קידר

Malina Suliman, Graffiti mural, Kandahar, Afghanistan, c. 2012

הבורקה משמשת לדברי סולימאן מנגנון של שליטה המוצדק בשם התרבות, הדת או הכבוד, אולם הלכה למעשה הבורקה מהווה מנגנון המאלץ את הנשים לוותר על קולן, רצונותיהן ואושרן.
כפי שניתן לשער, השלד בבורקה הכחולה עורר תגובות חריפות מצד הטאליבן. סולימאן נסקלה באבנים בעת שריססה את הדימוי על קירות העיר. בסופו של דבר, לאחר איומים שחלקם מומשו, נאלצה משפחת סולימאן לברוח להודו. כשהם הורשו לחזור לאפגניסטן, הושמה סולימאן במאסר בית למשך כשנה. בסופו של דבר היא קיבלה מקלט מדיני בהולנד, ומשלב זה, הוכנס השלד בבורקה הכחולה אל מרחבי גלריות לאומנות.

Malina Suliman at Casa Rusca, mural, solo exhibition, Locarno, Switzerland 2022

ב- 2022 הקדיש "מוזיאון קאזה רוסקה" (Museo Casa Rusca) שבלוקרנו שוויץ, תערוכת יחיד לעבודותיה של סולימאן כשהוא מתמקד במוטיב הבורקה המופיע בשלל מדיומים – ציורי קיר, מיצבים, עבודות וידאו וסאונד. על אחד הקירות באולם התצוגה, מופיעה מטמורפוזה של השלד בבורקה הכחולה. על רקע מדמם, נמתח חבל כביסה אדום בוהק המסמל את המרחב הביתי כמו גם את האלימות נגד נשים. הצופה צריך להרים את עיניו כדי לראות את ה"כביסה" – שלושה שלדים בלבן בוהק תלויים כשהם מקופלים לחצי על החבל האדום. השלד הזקוף מקירות קנדהאר אולץ להתקפל ולהיכנע. על החבל תלויות גם שלוש בורקות הנראות כשלושה גופים נשיים שרוקנו מחיוּת. למעשה סולימאן משקפת את הרעת מצבן של הנשים. עתה הן הפכו על ידי הטאליבן לרוחות רפאים.

Malina Suliman at Casa Rusca, mural, solo exhibition, Locarno, Switzerland 2022

השלד בבורקה הכחולה זלג מן הקירות וב-2025 הוטבע על אריגים. המיצב "משאלות של נשים אפגניות" (Afghan Women's Wishes), שהוצג בריגה בתערוכה "ערכת הישרדות 16" (Survival Kit 16), מורכב משלוש יריעות בד ענקיות התלויות מהתקרה. היריעות עשויות מבד קנבס שהוטבל בתבלינים. היריעה הראשונה הוספגה בכורכום שהעניק לה גוון צהוב עז וארומה חריפה ודומיננטית. על גבי הבד מצוירים סמלים המייצגים לסולימאן את הדיכוי – שלד ומפתח אל השחרור. עוד הטביעה האומנית על היריעה את סמלי הטאליבן המשמשים לאכיפה, הגבלת תנועה ומעקב.

Malina Suliman “Afghan Women Wishes”, Installation, Survival Kit 16: House of See-More 2025

היריעה השנייה הוטבלה בכמון. התבלין מקנה לה גוון אדמה כהה וריח חם ועמוק. על גבי יריעה זו נכתבו המילים אותן אסרו על נשות אפגניסטן לומר. אלו רשימות של בקשות שהמערב מתייחסים אליהן כמובן מאליו: רצון ללמוד מעבר לכיתה ו'; רצון לקבל טיפול רפואי (לנשים באפגניסטן אסור ללמוד רפואה או לקבל טיפול מגבר); רצון להשמיע קול; רצון לראות ולנשום (ראשן של הנשים מכוסה כליל כיסוי פנים המגביל את שדה הראייה ומכביד על הנשימה); רצון לחופש תנועה, לביטוי עצמי ולביטחון אישי. כל המשאלות מתארות זכויות יסוד שנשללו מהנשים תחת שלטון הטאליבן. היריעה השלישית הוטבלה בפלפל צ'ילי חריף המעניק לה מראה מדמם ואקספרסיבי. הצבעים והריחות, המילים והדימויים, יוצרים מעין במבט פנורמי על הטראומה ומחיקת זכויות הנשים באפגניסטן מאז שנת 2021. יצירה זו הופכת לאורגניזם חי תרתי משמע. מהלך יצירת יריעות הבד היה איטי ביותר. סולימאן השרתה את הבד בתבלינים, ייבשה והטבילה שוב ושוב. התהליך הארוך גרם לעובש להתפשט ולטפס אל תוך הסיבים הספוגים בתבלינים. בכך הפכה היצירה למערכת חיה המשדרת את קול הנשים האפגניות שאמנם אינו נשמע בפרהסיה אך קיים גם קיים בחדרי חדרים.

Malina Suliman, Beyond the Veil, Art Represent, London 2015

יצירתה של מלינה סולימאן החלה כמעשה גרפיטי פוליטי המהווה עדות פיזית וחזותית ישירה למציאות מקומית של דיכוי נוראי של נשים. מעניין לציין את העובדה שדווקא נשים הן שפיתחו והובילו את מחאת הגרפיטי בערי אפגניסטן. היצירה במרחב הציבורי מהווה מעשה של גבורה קיומית תרתי משמע. אנו מכירים חמש אומניות אפגניות נוספות שיצאו להילחם בדיכוי של הנשים. שלוש מהן – חדיג'ה חאשמי, פרזאנה נזארי ופארחנאז חסני נאלצו לרדת למחתרת. הגרפיטי שלהן נמחק מן המרחב הציבורי ועבודות האומנות שלהן הוחרמו והושמדו על ידי הטאליבן. שתי האומניות האחרות – שמסיה הסאני ורדא אכבר, כמו מלינה סולימאן –נאלצו לברוח ממולדתן. הן ממשיכות לבטא את מחאתן מהגלות.

Shamsia Hassani, What About the Dead Fish?, mural at the Old Russian Cultural Center, Kabul, Afghanistan 2011

Shamsia Hassani, Dandelions 2021

שמסיה הסאני (Shamsia Hassani) קיבלה מקלט מדיני בגרמניה. מהות האומנות שלה היא מעמדן וקולן של נשות אפגניסטן. בנוסף היא עוסקת במלחמה, באובדן, בעקירה ובתקווה לעתיד. הדמויות הנשיות שלה הן תמיד נטולות פה. לעיתים הן מופיעות בבורקה או בחיג'אב, אולם גם בבגד הכובל הן משדרות תקווה. את הפן של הדיכוי מסמלת הסאני על ידי הפה הנעדר. על כך היא מפצה על ידי כלי נגינה האמור להשמיע את צלילי המילים אותן אסור לומר. תקווה, חופש ותנועה מובעים בצבעים עזים, כמו גם בנוכחותם של פרחי הסביון בשלב הצמיחה בו הציצית הלבנה (שערות סבא) אמורה להינשא ברוח ולהפיץ את זרעי הפרח. במקרה זה, הזרעים אמורים להעלות על סדר היום את מצבן של נשות אפגניסטן המדוכאות.

Shamsia Hassani, Birds of No Nation Series at LA, California, USA 2016

רדא אכבר (Rada Akbar) –היא אומנית קונספטואלית רב תחומית שקיבלה מקלט מדיני בצרפת. לפי דבריה הבורקה היא כלוב המשאיר את הנשים במאסר, ואכן בעבודות הצילום שלה היא מצליחה להעביר את התחושה הטראומטית של נשות אפגניסטן. "הבורקה כולאת את האישה ומדכאת אותה, והדת מוחקת את זהותה" מצהירה אכבר. הנשים של אכבר מכוסות מכף רגל ועד ראש בבורקה. רק איבר אחד נחשף, ואותו איבר מוכתם על ידי טביעת אצבע מאיימת של הדת. טביעת האצבע עשויה מטקסט ממשטר השאוב מהקוראן. סדרת צילומי הנשים בבורקה של רדא מכונה "כבלים שקופים" Invisible Captivity)) ובה מצליחה האומנית להביע את המתח שבין טביעת אצבע המביעה אינדיבידואליזם לבין טביעת האצבע המגלמת אזיקים.

Shamsia Hassani, The Wishes Suitcase, Dorothy Circus Gallery, London 2023

המרחב האומנותי הפך לקו החזית היחיד שבו האומניות האפגניות הגולות יכולות לנכס לעצמן מחדש את הנוכחות שנשללה מהן ולהשמיע את קולן החתרני. דבר האומנות שלהן מהווה מניפסט אוניברסלי חזותי רב-עוצמה של מאבק חסר פשרות למען זכויותיהן של נשות אפגניסטן, וכלל הנשים החיות תחת משטרים מדכאים ותיאוקרטיים ברחבי העולם.