אדריכל מיכי סתר בהשקת ספרו, עם מנכ"לית פייסבוק

ילד שגדל בין ספרים ומצא מדף ריק

גיורא אוריין גדל בעולם שבו ספרים היו הרבה יותר מחפצים על מדף. סבו, יצחק אוריין ז"ל, היה פדגוג ובעל ספריית השאלה ברחוב נחמני בתל-אביב הקטנה. "הוא היה דמות מעוררת הערצה והשראה", מספר אוריין. הסב, איש תרבות וספר, האמין בהפצת תוכן עברי איכותי בציבור ואף עיברת את שם המשפחה ל"אוריין" – שם המזוהה עם דעת, למידה, חוכמה והשתכללות.
הנכד, שישב בספרייה וקרא ספר אחר ספר, ספג את הרעיון הזה מגיל צעיר. "גמלתי בליבי שכשאהיה גדול, אוציא לאור ספרים".
הדרך לשם עברה באדריכלות. אוריין למד ב"בצלאל" בירושלים והמשיך ללימודים ב-UCLA בלוס אנג'לס. אלא שבמקום להפוך לאדריכל, הוא זיהה בעיה מסוג אחר. "גיליתי מדף צחיח של ספרים על האדריכלות הישראלית", הוא מספר "לא מצאת ולו ספר אחד על אבות האדריכלות בארץ ולא על העשייה העכשווית".
עבורו, זו לא הייתה רק בעיה – אלא הזדמנות "זו הייתה הזדמנות מצוינת עבורי לבנות חזון בדומה לסבא שלי ולהיות חלוץ בתחום כל כך חשוב".
מתוך המקום הזה צמחה d+a.

ישיבת מערכת d+a על ספר חדש. ההבדל בין ספר שמציג עבודה לבין ספר שמספר אותה.

מה יש מאחורי הבניין?

אחד ההבדלים המרכזיים בגישה של d+a הוא הניסיון לא להסתפק בשאלה מה נבנה, אלא לשאול למה, בשביל מי, באיזה זמן ומה הסיפור שהאדריכלות מספרת. לכן, כאשר אדריכל מוסר להוצאה ארכיון של עשרות שנות עבודה, הוא לא מקבל בהכרח "ספר עבודות". צוות הכותבים והעורכים מחפש את החוט המקשר: רעיון שחוזר לאורך השנים, שינוי בתפיסת העולם, מערכת יחסים עם מקום, תקופה היסטורית או אפילו אירוע אישי שהשפיע על היצירה.
כך היה במקרה של האדריכל דוד נופר. לדבריו, לקח לו יותר מעשור עד שהבשיל הרעיון להוציא ספר על עבודותיו. כאשר הגיע ל-d+a, הוא הביא רשימה כמעט קטלוגית של פרויקטים. "הם הצליחו לבנות ספר עם ערך מוסף הרבה מעבר לרק הצגת פרויקטים", הוא מספר. במקום להציג פרויקט אחרי פרויקט, הצוות בנה קונספט ששזר את העבודות בתוך סיפור רחב יותר. אפילו העיצוב הגרפי, לדבריו, "הידהד את האדריכלות שלי ויצר דו-שיח מרתק ומרהיב".
וזה בדיוק ההבדל בין ספר שמציג עבודה לבין ספר שמספר אותה.

המעצבת הגרפית דינה שהם, גיורא אוריין ואדריכל דוד נופר

כשהספר עצמו הופך לאנדרטה

סיפור דומה התרחש אצל האדריכל יוסף אסא. הוא בחר לסכם את דרכו המקצועית באמצעות פרויקט אחד: אתר ההנצחה לחללי חטיבת גולני בצומת גולני. מאחוריו היו "שקים של ניירות", שרטוטים, מכתבים ותצלומים – ולצדם סיפור חיים שלם. אלא שאסא לא היה בטוח שהסיפור מעניין מישהו מעבר למשפחתו.
ב-d+a חשבו אחרת.
הצוות זיהה את החיבור בין סיפורו האישי של האדריכל לבין אחד מאתרי ההנצחה המזוהים בישראל, ובנה סביבו ספר שהפך, במילותיו של אסא, ל"אנדרטה לאומית לחטיבת גולני". הספר חיבר בין אבני הדרך בחייו לבין תהליך התכנון של האתר שהפך לאייקון.
גם ההשקה הפכה לחלק מהסיפור: הספר הוצג באירוע במוזיאון תל אביב, בהשתתפות הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, מח"ט גולני ואישים נוספים.
אסא מסכם את החוויה במשפט שמספר אולי יותר מכל על הקשר שנוצר: "אני לפעמים מתבדח ואומר ששני מקרים חשובים היו בחיי – האחד שפגשתי את אשתי והשני שפגשתי את גיורא אוריין".

אדריכל יוסף אסא עם המעצבת הגרפית דינה שהם. אסא לא היה בטוח שהסיפור מעניין מישהו מעבר למשפחתו.

גם יהלומים צריכים סיפור

הגישה הזו אינה שמורה רק לאדריכלים. לרגל חגיגות 70 שנה לבורסת היהלומים, הוחלט ליצור ספר שיתעד את שבעת העשורים הראשונים של אחד המוסדות המזוהים ביותר עם הכלכלה הישראלית. התוצאה הייתה "היהלום שבכתר" – ספר רחב היקף שתיעד לא רק את הבורסה, אלא גם את הדרך שעשתה תעשיית היהלומים בישראל.
אבי פז, נשיא הבורסה לשעבר, סיפר שהעבודה נמשכה יותר משנה "מערכת d+a עושה זאת ממש כפי שמטופל היהלום הבודד, בתכנון ובהקפדה יתרה", הוא אומר/ וכשהחזיק את הספר בפעם הראשונה? "הרגשתי צמרמורת".
זהו אולי אחד המבחנים של ספר מורשת טוב: לא רק שהוא מתעד את העבר, אלא שהוא מצליח לגרום למי שהיה חלק ממנו להסתכל עליו מחדש.

"הוא ידע לדייק אותי כשאני לא ידעתי איך"

גם אמנים מגיעים עם חומר שקשה לפעמים לשלוט בו. מירימי צדוק, צלמת אמנותית, מצאה את עצמה מול שפע עצום של צילומים ורעיונות. היא חיפשה לא רק מו"ל, אלא אנשים שיוכלו להבין את העולם הפנימי שמאחורי היצירה. לדבריה, אוריין "הבין אותי וסייע לי לדייק אותי, כשאני לא ידעתי איך, הוא ידע". לצד אוריין היא מציינת את המעצבת הגרפית דינה שהם, שסייעה להפוך את שפע החומרים ליצירה מסודרת ושלמה.
זהו למעשה עוד נדבך במודל של d+a: לא לקחת חומר קיים ולהדפיס אותו, אלא לעבוד יחד עם היוצר כדי להבין מה הספר צריך להיות.

מעטפת שלמה – מהרעיון ועד המדף

מאחורי התהליך הזה עומדת מעטפת שמתחילה הרבה לפני שלב הדפוס.
השלב הראשון הוא איתור הסיפור: מהו הדבר שהופך את היוצר, האדריכל, החברה או המורשת הזאת לראויים לספר? אחר כך מגיעים העריכה והכתיבה – בחירת החומרים, איתור הסיפור המרכזי, בניית הקונספט והתאמת המבנה לאופי הפרויקט.
משם עוברים לעיצוב. ב-d+a מדגישים כי המטרה היא ליצור ספר שהוא יצירה בפני עצמו – ברמת עיצוב גבוהה, לעיתים כמעט מוזיאלית. האיכות והייחוד של הספרים הפכו עם השנים לאחד מסימני ההיכר של ההוצאה, וספריה אף זכו בפרסים, בהם שתי זכיות בפרס משרד החינוך והתרבות.
אבל ספר טוב עדיין צריך למצוא את הקוראים שלו.
כאן נכנס לתמונה יתרון נוסף של d+a: מאגר של כ־94 אלף מנויים – מאנשי נדל"ן וחברות כלכליות ועד חובבי תרבות פרטיים – לצד מגזין הפרימיום ואתר התוכן d+a, שמגיע לכ־300 אלף צפיות בחודש וליותר מ־3.4 מיליון צפיות בשנה. עבור ספר חדש, זו אינה רק פלטפורמת פרסום; זו קהילה שכבר מתעניינת באדריכלות, עיצוב, תרבות, מורשת ויצירה ישראלית.

השקת ספר חדש במוזיאון תל-אביב

"אם וכאשר אוציא ספר – זה יהיה רק עם d+a"

אולי העדות המעניינת ביותר מגיעה דווקא מהאנשים שהתלבטו במשך שנים אם בכלל להוציא ספר.
האדריכלית אורלי שרם מספרת כי במשך 25 שנה פנו אליה מוציאים לאור שונים והציעו לה לתעד את עבודותיה. היא חיכתה שנים לפני שהחליטה. אבל דבר אחד היה ברור לה: "אם וכאשר אוציא לאור ספר, זה יהיה רק עם גיורא אוריין".
המשפט הזה מבהיר את מה ש-d+a מנסה לבנות: לא שירות של הוצאה לאור במובן הטכני בלבד, אלא שותפות ביצירת נכס תרבותי.
כי בסופו של דבר, אדריכל אינו רק רשימת פרויקטים. חברה ותיקה אינה רק תאריכי הקמה ומנכ"לים. אמן אינו רק אוסף עבודות. ומורשת אינה רק אוסף מסמכים.
מאחורי כל אלה מסתתר סיפור.
האתגר הוא לזהות אותו, לדעת לספר אותו, ולבנות סביבו ספר שגם בעוד שנים יוכל לעמוד על מדף הספרים הישראלי ולהמשיך לומר משהו חדש למי שיפתח אותו.

יש לכם סיפור שראוי להישאר?

אם אתם אדריכלים, אמנים, חברה ותיקה או מותג עם סיפור ישראלי משמעותי – d+a מבקשת לעשות בדיוק את זה: לקחת את החומרים, הזיכרונות והיצירה שכבר קיימים, למצוא בהם את הסיפור שאולי עדיין לא סופר, ולבנות ממנו ספר איכותי שמחבר בין אנשים, מקומות ותקופות.
לא עוד ספר שמציג את מה שהיה. ספר שמסביר למה זה חשוב – ולמה כדאי שגם הדורות הבאים יכירו אותו.

לספריית יוצרי ישראל של d+a
g[email protected]