ב־2026, לאחר יותר מחמישה עשורים של יצירה, זוכה Carole A. Feuerman להכרה נוספת במעמדה כאחת הדמויות המרכזיות בפיסול ההיפר־ריאליסטי: בחודש מאי קיבלה את פרס מפעל החיים של International Sculpture Center, ובמקביל עבודותיה מוצגות בפרויקטים בינלאומיים בבאקו ובשיקגו. זוהי נקודת זמן מעניינת להתבונן מחדש ביצירתה – לא כתרגיל בווירטואוזיות טכנית, אלא כגוף עבודה העוסק במתח שבין מראה, זיכרון ונוכחות אנושית.
הפסלים של Feuerman נעים באזור המתעתע שבין גוף חי לאובייקט אמנותי. עור לח, טיפות מים, שיער, ברק השמש ומרקם הגוף משוחזרים בדיוק כמעט בלתי אפשרי, עד שהצופה נדרש מחדש לשאלה היכן מסתיימת המציאות ומתחילה האשליה.
השחייניות והנשים הנחות שלה נראות לכודות בתוך רגע של שקט. ב־Innertube, Brooke with Beachball ו־Catalina, הסצנה היומיומית – חוף, מים, שמש, מנוחה – הופכת לדימוי של זמן קפוא. דווקא משום שהפסל נראה חי כל כך, מורגש בו גם דבר הפוך: הידיעה שהרגע הזה כבר חולף.
המים הם אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתה. הם משמשים כמראה, כמשטח וכמטפורה לשינוי. הגוף הצף הופך בו־זמנית לחופשי ופגיע, והעיסוק בעור, באור ובטיפות המים מטעין את הדימוי הפופולרי במשמעות רגשית.
אלא שהיפר-ריאליזם של Feuerman אינו מתקיים בחלל ריק. עבודתה מנהלת דיאלוג עם תולדות הפיסול – מן הגוף המקוטע המזוהה עם רודן ועד ציורי השחיינים של סורויה Sorolla – ובו בזמן עם שפת הפופ־ארט ועם תרבות החוף האמריקאית. ב־Leda and the Swan, למשל, המיתולוגי והיומיומי נפגשים, ואילו Beachball הופכת אביזר של פנאי לאובייקט כמעט איקוני.
לצד הדימויים השלווים קיימת ביצירתה גם חרדה. ב־En 2-0278, דמויות הנאחזות בגלגל הצלה הופכות את המים מזירה של שעשוע למרחב של הישרדות. כאן מתגלה הצד האחר של ההיפר־ריאליזם: ככל שהגוף נראה אמיתי יותר, כך הפגיעוּת שלו נעשית מוחשית יותר. היא משתמשת באשליה של המציאות כדי לדבר על מה שאי־אפשר לפסל באופן ישיר – זיכרון, שבריריות, זהות, עמידות והזמן החומק.